ליאנקו באהבה אמא

בחרנו בדמות אמו של יאנקו. בחרנו בדמות הזו כיוון שהדמות הזו מאוד שונה בהתנהגותה וזה בא לידי ביטוי בדאגתה ליאנקו, שלאחר רצח בעלה החליטה שיאנקו לא ייצא מהבית כדי שלא יקרה לו משהו. האמא עובדת בשעות הבוקר וחוזרת בצהריים לביתה ומצפה לראות את בנה בריא ושלם ונמצאת במצב חרדה ולחץ כל דקה שהיא לא איתו

זה היה היום הראשון לחודש ספטמבר, שנת 1939, נכנסו אלינו לבתים גרמנים ואמרו לנו בקול אכזרי ומאיים ” בעוד דקה אתם בחוץ עם הדברים היחידים שחשובים לכם”, פחדנו מאוד, לי ולאלכס בעלי היה תינוק קטן ושמו יאנקו דאגנו לשלומנו ובעיקר לשלומו של יאנקו, לקחו אותנו למחנות השמדה, לא נתנו לנו אוכל, עינו אותנו אז החלטנו החלטה, להתגנב החוצה ולברוח מהמחנות. וזה מה שעשינו ברחנו בשקט מהמחנות אך תפסו אותנו הגרמנים. אלכס הסתיר אותנו, אותי ואת יאנקו ונשבע לגרמנים שאין איתו אף אחד ולאחר שניות אחדות שמעתי קול של ירייה והבנתי כי אלכס נרצח על ידי הגרמנים. אני ויאנקו חיכינו כמה דקות במסתור כדי שילכו הגרמנים ואלכס כבר מת לגמרי, שוכב על האדמה ולי אין מה לעשות מלבד לברוח ולהציל את בני יאנקו

התאבלתי במשך שנים ראיתי את הכל חולף לי מול העיניים בכל שנייה שנזכרתי בזה, ראיתי את אלכס צועק שהוא לבד ואז רוצחים אותו. התגברתי והמשכנו הלאה, עברנו לבית קט במקום שאינו מוכר וגידלתי את יאנקו שלי בקשיים רבים, מחסור במזון, ביגוד, כסף ואבא חם ואוהב אך לפחות יאנקו לא חווה זאת או לפחות לא הבין מה קרה, היה קטן מדי בשביל להבין מה קרה לאלכס, אבא שלו. נתתי ליאנקו את החום והאהבה שהוא צריך גם ברגעים הכי קשים שהיו לי אפילו שהוא בכלל לא הבין, החלטתי שזה לא הולך לקרות גם לו ושאני לא מוותרת על אף אחד יותר. במשך כמה שנים סירבתי להתחבר לאנשים מתוך פחד לאבד אדם קרוב, לא נתתי ליאנקו לצאת מהבית, פחדתי, חששתי לחיו, חוויתי טראומה שאני לא מאחלת לאף אחד והמשכנו בחיינו

עוד יום חלף לו ואני בהתרגשות רבה לקראת מחר, הבטחתי לבני יאנקו שאקח אותו לפארק החדש בעיר. לאחר מות אביו נכנסתי לדאגות רבות ולא אישרתי לו לצאת מחצר הבית אך מחר ליאנקו שלי מלאו 14 שנים וביקש הוא ממני לצאת לפארק כמתנת יום הולדת, חשבתי על זה רבות לא ישנתי בלילה, השבתי לעצמי ” הוא יכול להיפצע, יכול לקרות לו משהו “,עניתי לעצמי “הוא לא יכול ללכת זה מסוכן מדי, נשאר בבית ונחגוג יחד”. למחרת בבוקר יאנקו הגיע אליי למיטה ושאל מתי נצא ? השבתי לו כי חשבתי על זה והחלטתי שנשאר לחגוג בבית, היציאה החוצה עלולה להיות מסוכנת מדי. יאנקו הביט אליי בעצבות אך חיבק אותי ואמר אוקי אני מבין נישאר בבית ונחגוג יחד אך אמא יש לי הפתעה בשבילך, אני צריך שתחכי פה מבלי לצאת מהחדר אני מכין לך משהו, השבתי לו שבסדר אך אם ייקח לך יותר משעה אצא לבדוק מה איתך, הוא הנהן בראשו ויצא מהחדר. מבלי לספר לי יצא יאנקו מביתנו לפארק ושיחק שם, חיכיתי בסבלנות בחדר ובתום השעה הבנתי שמשהו לא בסדר

יצאתי מחדרי וראיתי כי יאנקו איננו ושער החצר פתוח לרווחה, הבנתי כי יצא יאנקו לפארק, רצתי בבהלה לכיוון הפארק וראיתי אספה של אנשים בבהלה, התקרבתי ולפתע ראיתי את יאנקו, בני, מחוסר הכרה מעולף על הרצפה ומדמם מכל מקום בגופו. הגיע אמבולנס במהרה ופינו אותו לבית החולים, ישבתי והתפללתי למשך כל היום שישרוד וזה מה שקרה, אמנם יצא מזה בחיים אך משותק על כיסא גלגלים. הרגשתי כל כך רע עם עצמי שלמרות כל ההבטחות לעצמי שאשמור עליו כחיי פישלתי וגם בני, הדבר היחיד שנשאר לי נפצע ויישאר כך למשך כל חייו

שהיינו בבית החולים הרופאים ביקשו לבדוק אותי, אמרו שאני נראית חיוורת ברמה קיצונית, מוטרדת וחולה. הלכתי לבדיקה, ולאחר חודש קיבלתי תשובות סופיות, גיליתי כי אני חולת סרטן בשלב מתקדם, לקחו אותי לבית החולים, חיברו אותי למכשירים, עברתי סדרת טיפולים קשה ביותר, הבנתי כי סופי קרב והחלטתי לכתוב יומן לבני ובו לספר מה חוויתי במשך כל חיי, מה שאתה כנראה קורא עכשיו. רציתי לספר לך שאולי חיי היו קשים מכל, אך אל תישבר, אל תיתן לרוח העצבות להשתלט עליך, תגדל, תתפתח, תאהב, תתחתן, תביא ילדים ותמשיך את חייך, חיים שלווים ומהנים. תשמור על עצמך כמה שאתה יכול, ותזכור שאני איתך פה תמיד, בלב ובנשמה, כל דבר קטן תקרא לי אני אענה מבטיחה! אני אשמור עליך מלמעלה, תזכור שאתה הדבר הכי חשוב שהיה לי או יותר נכון הדבר היחיד שהיה לי, אוהבת אותך מלא אמא

היי אמא, זה אני. זוכרת שהבטחת שאת תמיד איתי? אז החלטתי לפנות אלייך, עברו כבר עשרים שנה, אני בן שלושים וחמש נשוי לספיר ויש לי שלושה ילדים, הראל הוא הגדול בן שבע, ושתי בנות תאומות ליהיא ורותם בנות שלוש. הקשבתי למה שאמרת אני גר בבית מפואר ולא חסר לי כסף, אני עובד בעבודה טובה ומאושר ממשפחתי אך עדיין משהו חסר, את!, הייתי עושה הכל בשביל שתוכלי לראות אותי, את אשתי ואת ילדיי, שתחיי את החיים המגיעים לך ולא שם למעלה, שתוכלי להיות מאושרת בדיוק כמוני, אך המציאות אינה מאפשרת את זה, אז החלטתי להמשיך את היומן שלך ולכתוב כל יום איך היה לי, אהה ודרך אגב התחלתי לקחת תרופות לפני עשר שנים ועכשיו אני כבר לא משותק, אני שולט באיבריי ויכול לעשות הכל, ואני אוהב מאוד ספורט, לשחק עם הילדים, לרוץ ובעיקר להינות אז אמא תזכרי אותי?, תזכרי שאני אוהב אותך?, תחשבי על  זה טוב?, אני כבר חייב ללכת לישון. כל יום שעובר אני חושב עלייך, ביי אמא נתראה מחר