יאנקו מן העיר התחתית

בחרנו בתיאודור, התוכי של יאנקו משום שהוא בהתאם למצבו הנפשי של יאנקו ובגלל שהוא כל כך רגיש אליו הוא יכול להיות רגיש גם לדמויות אחרות בסיפור והיינו רוצות לספר את הסיפור מנקודת מבטו.

אני זוכר את אותו היום שיאנקו נכנס לחנות, גופו הכחוש והחיוור, ועיניו הערניות חייכו אליי ורציתי רק שייקח אותי. וכך היה, במשך שנה שבה בליתי את זמני בבית של יאנקו ואמו, התחברנו והבנו אחד את השני.

שנה לאחר מכן שמענו מחוץ לביתנו רעשים חזקים, אלה היו יריות של אקדח. לא הבנתי מה קורה, עד שיאנקו הגיע ואמר שפרצה מלחמה ביננו לבין הערבים. באותו הרגע פינו אותנו מהבית ומרוב בהלה לא הבנתי לאן אנחנו נוסעים. במהלך הנסיעה המייאשת והארוכה שמעתי רעש חזק באוזניי לרגע, בהתחלה לא הבנתי מה זה, ואז כבר הפסקתי לשמוע מיאנקו או מהנהג והדבר הבא שזכרתי הוא שהתעוררתי בחדר לבן ולידי יאנקו שוכב במיטה ומחובר למכונה שלא ראיתי אף פעם קודם. בזמן שאני עוד מנסה להבין איפה אני, אימו של יאנקו נכנסה לחדר בבהלה לאחר ששמעה את דברי הרופא. מיד הבנתי שאנחנו בבית החולים. הרופא אמר שהנהג לא ישרוד, יאנקו במצב אנוש. אימו של יאנקו פרצה בבכי אך ניסתה להישאר חזקה. ובינתיים יאנקו עבר בדיקות והגיע הרופא עם בשורות חדשות. אימו של יאנקו החזיקה אצבעות והתפללה רק לטוב. הרופא התחיל לדבר:” יאנקו יחיה לשמחתנו, אך יצטרך להיעזר בכיסא גלגלים. זה יכול להיות לתקופה זמנית וזה יכול להימשך כך כל חייו”.

אמו של יאנקו נשארה המומה, היא לא האמינה שזה יגיע לזה, וכך גם אני. כשיאנקו התעורר ושמע את הבשורות, התחיל להזיל דמעות. אמו חיבק אותו ואמרה לו שהכול

בסדר. הוא לא הבין איך הגיע למצב הזה ושאל מה פגע באוטו, אמו אמרה שאלה היו ערבים שפגעו באוטו בעזרת פצצות. הרופא ניכנס לחדר ששהינו בו ואמר שהפצצות פגעו גם ביאנקו ברגליו, ושהוא הצליח לשכך את כאביו ברגליים.

לאחר זמן מה ששהינו בבית החולים הרופא אמר שהמלחמה נגמרה לבנתיים ושחרר אותנו הביתה. נופפתי בכנפיי מרוב שמחה וצווחתי ליאנקו, והוא חייך אליי בחזרה. למרות שידע שיצטרך לשבת על כיסא גלגלים במשך תקופה ארוכה. אחרי שעתיים יצאנו לכיוון רכבת שחיכתה לנו בכניסה לבית החולים והסיעה אותנו לביתנו. כשהגענו הביתה לא האמנו למה ראינו, הבית שלנו הרוס, שבור. הסתכלתי על יאנקו ואמו וראיתי שהם בהלם. החלטתי לצווח כדי להוציא אותם מההלם, וזה לא עזר. אמו של יאנקו אמרה לי להיות בשקט.

שמעתי את יאנקו אומר שהוא רוצה להתקרב אך אמו אמרה שאי אפשר וצריך ללכת לחפש מקום אחר לגור בו. שזה קשה אבל אין ברירה. יאנקו הרים את כלובי, ואמו דחפה את כיסא הגלגלים, הלכנו במשך שעות מתישות, בניסיון למצוא מקום מגורים ראוי. ומצאנו חווה. יאנקו אמר שכאן צריך להישאר.

אמו הסכימה, היא החליטה להיכנס ולראות את החווה. כשנכנסנו לחווה התרשמנו מהרבה חיות. סוסים, פרות, חזירים. הסתכלתי על יאנקו והוא נראה מאושר שיהיה לנו מקום  גדול לגור בו. ולפתע ראיתי אנשים נכנסים לחווה, אמו של יאנקו התחילה לדבר איתם על מה שקרה לנו, יאנקו אמר לי שהם גרים בבתים שלידנו, אך פחות התעניינתי. הבחנתי בינתיים בכמה גרעינים שהיו על רצפת החווה, גם יאנקו ראה אותם וניסה להגיע אליהם עם כיסא הגלגלים ללא הצלחה, אז נאלצתי לרדת מהכלוב לקחת אותם. אמו חזרה עם הרבה קופסאות. שמעתי את יאנקו שואל מה יש בקופסאות והיא ענתה שיש שם אוכל שיספיק לנו. היא הניחה בתוך הכלוב שלי קופסה. צווחתי בקול כי לא ידעתי מה יש בקופסא, יאנקו

הגיע ופתח לי את הקופסא וגיליתי שיש בה הרבה גרעינים. חצי שעה לאחר מכן השכנים החדשים שלנו הלכו ולא חזרו יותר. התגוררנו בחווה במשך תקופה ארוכה, תקופה שהייתה כיפית בשבילי. לאחר כמה חודשים שהתרגלנו להתגורר בחווה, הגיעו 2 ילדים לא מוכרים ושאלו את אמו של יאנקו אם יש כאן ילדים, הם חיפשו מישהו לשחק איתו, הסתכלתי על יאנקו וראיתי שהוא התלהב כשראה את הילדים, אמו של יאנקו באה ולקחה אותו לאותם ילדים שעמדו בכניסה, יאנקו חייך אליהם, וכשהילדים ראו אותו בכיסא הגלגלים הם נבהלו ורצו בחזרה לביתם. הבחנתי שיאנקו התעצב, אמו ניחמה אותו ואמרה לו שהוא ימצא חברים לשחק איתם, יאנקו חייך אליה. אמו צדקה, אחרי כמה ימים שמעתי דפיקות על דלת החווה, אמו של יאנקו פתחה את הדלת, וראיתי את אותם ילדים שהיו כאן לפני כמה ימים. הם אמרו לאמו של יאנקו שהם מחפשים ילד עם כיסא גלגלים, התלהבתי וצווחתי ליאנקו והוא הגיע מהר על כיסא הגלגלים ושאל מה קרה. אמו ענתה לו ואמרה שילדים הגיעו וחיפשו אותו, הוא לקח את כלובי והלך לעבר הדלת. הילדים שאלו את יאנקו אם הוא ירצה לשחק איתם, אמו הגיעה ואמרה להם שהוא לא יכול ואם הם רוצים אז אפשר לשחק בחווה, כשעוד חשדה שהם חזרו הנה, יאנקו התאכזב מעט אך החברים הסכימו ונכנסו לחווה. והם שיחקו במשך שעות, אמו שמחה שיאנקו מצא לו חברים וקיבלה שיחת טלפון מעבודה, לא הבנתי למה, ואז נזכרתי בזה שיאנקו סיפר לי שהיא מנסה להתקבל לעבודה חדשה. אמו סגרה את הטלפון ואמרה ליאנקו שהתקבלה לעבודה חדשה אך תעבוד מהבוקר עד הערב ושלא תזכה לראות את יאנקו בשעות היום. יאנקו חייך בשבילה אבל הרגשתי שחש מעט עצב, שמעתי שאמר לאמו שאין לה מה לדאוג ושהיא צריכה לעשות את מה שהיא אוהבת. אמו חייכה אליו והלכה להתארגן לקראת יומה הראשון בעבודה, שמעתי גם את יאנקו מתחיל לבכות בחדרו, ונעצבתי. יום לאחר מכן,

התעוררתי לפני יאנקו וראיתי את אמו מאורגנת עם תיק לקראת יום העבודה שלה, ראיתי שהיא נלחצת ונרגשת, רציתי לאחל לה בהצלחה אבל היא כבר נעלמה וראיתי את יאנקו מאחוריי וניסה להבין לאן אמו הלכה, הוא הלך לחדרה והבין שהיא הלכה ליומה הראשון בעבודה. שמעתי דפיקות בדלת וצווחתי ליאנקו שישמע, הוא הגיע ופתח את הדלת, אלה היו החברים שהוא הכיר אתמול, הם הציעו לו לצאת מהחווה וללכת למקום אחר לשחק בו. הם שאלו את יאנקו לאיזה מקום הוא רוצה ללכת, והוא אמר שהוא לא מכיר אף מקום באזור משום שאף פעם לא טייל בחוץ, רק כשהיה חייב לצאת מהחווה, וזה היה עם כיסא הגלגלים. חבריו היו בהלם ושאלו:” אף פעם לא טיילת? עם המשפחה?” יאנקו ענה בשלילה. חבריו לקחו את כלובי במהרה ושמו על רגליו של יאנקו ולקחו את יאנקו עם כיסא הגלגלים החוצה. אני צווחתי מבהלה וגם יאנקו נבהל ושאל אותם לאן הולכים, חבריו אמרו שיוצאים לטיול. יאנקו הגיב ואמר שאמו לא מסכימה לא לצאת החוצה, אך לחבריו לא היה כל כך משנה, ובכל זאת לקחו אותנו החוצה. לאחר כמה דקות של טיול ראיתי מולי לפתע רקע כחול, שלאט לאט הפך להרבה מאוד מים כחולים בוהקים כשהתקרבנו, יאנקו שאל את חבריו מה זה המקום הזה, חבריו ענו לו שזה הים, ושאלו אותו אם הוא רוצה להיכנס, הוא הגיב בשלילה במהירות, אבל אמר שאם הם רוצים הם יכולים להיכנס, ונכנסו. הסתכלתי עליהם נהנים בתוך המים, התחשק לי גם להצטרף אליהם אך חששתי, וראיתי גם את יאנקו מסתכל עליהם, אבל לא רצה להיכנס עדיין ופחד. אחרי כמה דקות הם יצאו מהמים, וחזרו אל אותם הבגדים שלבשו קודם לכן. לפתע התחלנו לשמוע צרחות איומות, לא הבנו מה אותם אנשים צועקים אז התקרבנו מעט, והם צעקו “מלחמה!” “יורים עלינו!”

אני וחבריו של יאנקו לא ידענו מה לעשות, הם פשוט דחפו את כיסא הגלגלים למקום בטוח שהיה קרוב אל הים. המקום היה חשוך ומלא אבק, שמעתי פצצות חזקות וכולנו התפללנו שלא יקרה לנו כלום. אחרי זמן רב באותו המקום ששהינו בו, באו אנשים ואמרו לנו שאפשר לצאת החוצה, אחרי שיצאנו יאנקו אמר לחבריו שהוא חייב לחזור מהר לחווה לפני שאמו שלו תחזור מהעבודה ותגלה שהוא לא בבית. החברים החילו לרוץ לכיוון החווה כאשר דוחפים את כיסא הגלגלים, כשהתקרבנו לחווה ראינו מישהי עומדת ליד דלת החווה ובוכה, החברים של יאנקו שלא הבינו מה קורה, שאלו את יאנקו מי זו שבוכה, יאנקו ענה שזו אמו ורץ אליה. התחלתי לצווח על חברים של יאנקו מרוב כעס כי הוציאו אותנו מן החווה. אמו חיבקה את יאנקו והוא חיבק אותה, והיא שאלה: “למה יצאתם מהחווה? אמרתי לך שזה לא כדאי!” אחד מחבריו של יאנקו אמר שזו אשמתו ושהוא מתנצל ושהוציא את יאנקו מהחווה למרות שאמר לו שאי אפשר, אמו הנהנה עם ראשה ואמרה להם לחזור לביתם ושיתראו עם יאנקו רק למחרת. שמעתי את יאנקו אומר לאמו שהוא מצטער ושהוא מבטיח שזה לא יקרה יותר, אמו אמרה שהיא מצטערת שכעסה ונכנסו לחווה. בחווה ראיתי את אמו של יאנקו מכינה אוכל ומביאה גם ליאנקו, היא לקחה כמה גרעינים ושמה בכלובי שגם אני אוכל והלכה לחדרה, יאנקו הלך אליה ושאל מדוע היא לא אוכלת, היא ענתה לו שהיא לא רוצה לאכול והוציאה את יאנקו מהחדר, וראיתי שהוא נעצב כי חשב שאמו עצובה בגלל שאנחנו גרים בחווה הרבה זמן ולא בבית. אחרי כמה דקות שאני ויאנקו אכלנו פתאום דפקו בדלת אנשים, אמו של יאנקו מיהרה לפתוח להם. והיא ראתה שאלו היו שוטרים, הם שאלו אותה אם נפגענו במהלך המלחמה שהייתה ואם אנחנו צריכים מקום מגורים, אמו ענתה בחיוב. אחרי זמן רב של שיח בין השוטרים לאמו של יאנקו היא הגיעה עם בשורות שאנחנו הולכים לגור בבית מול הים, צווחתי מרוב שמחה

ויאנקו גם הגיב בשמחה וחיבק את אמו. בבוקר שלמחרת היינו מוכנים לעבור לביתנו החדש, יאנקו אמר שצריך לחכות לשוטרים שיקחו אותנו. נשמעה דפיקה בדלת החווה, כשחשבתי שזו הדפיקה האחרונה והלב שלי פעם מרוב התרגשות, הגיע אדם לא מוכר ושאל אם אנחנו מוכנים לביתנו החדש, אמו ענתה שכן. לקחנו את הארגזים ואת כל חפצינו מהחווה, אני ויאנקו הסתכלנו עליה בפעם האחרונה, וחשבתי על כל החוויות שלי מהחווה, שדווקא נהניתי פה, למרות שידעתי שאמו של יאנקו לא כל כך אהבה לגור פה. נסענו ברכב בדרך אל הים, כל הנסיעה הסתכלתי על החלון דרך הסורגים של הכלוב. יאנקו גם העיף מבט, וליטף את ראשי וחייך אליי. אחרי הנסיעה ירדנו מהרכב עם החפצים, נרגשים, הסתכלתי על ביתנו החדש וכולנו שמחנו. נכנסו במהרה לתוך הבית, התלהבנו, נוף שהשקיף אל הים, הבית גדול ורחב, סוף סוף יהיה בית. אמו של יאנקו הוסיפה ואמרה שהיא שמחה שאנחנו נגור פה, וגם אני שמחתי.