יומנו של שוקה

בחרנו בדמותו של שוקה מכיוון שדמותו שולית ולא מצויין פרטים רבים על דמותו ועל עברו,ולכן בחרנו להרחיב את סיפורו כי הוא דמות מעניינת ומסתורית . שוקה הינו ילד שובב, בייישן וחזק מנטלית .למרות עברו הקשה שוקה מצליח ליצור חברויות חדשות ונשאר אופטימי ואוהב את אימו למרות החלטותיה הקיצונייות . ניסינו להמחיש את האופי של שוקה משני הצדדים  הצד הרגיש והצד שובב ,רצינו למרכז את דמותו של שוקה  ולהתבונן מעיניו את סיפורו של יאנקו ולראות את דרך התמדדותו . 0

אמא ואבא התיישבו על הספה מולי וידעתי שמשהו רע קרה ראו לפי התנהגותם שקשה להם להגיד , פתאום אבא פרץ בבכי ואמר לי : ” שוקה אני ואמא נפרדים ” אני הייתי בשוק לא ידעתי איך להגיב , מה להגיד . אמא אמרה : ” זה בשל בעיות בקשר ביני לבין אבא ” .

אני חשבתי מה כבר יכול להיות בעיה בניהם . הם הסתדרו עד היום. למה דווקא עכשיו ? הסתכלתי בעיניים של אמא וראיתי שיש לה עוד חדשות חוץ מזה שאבא יעזוב את הבית שאלתי אותה :” מה כבר  קרה ” . אמא ענתה : ” שמצבנו הכלכלי הולך להידרדר  מעכשיו, איני רוצה לחסוך בך , ולכן החלטתי להעביר אותך לקיבוץ שיהיה לך בו יותר טוב ממה שאני יכולה להעניק לך״ . אמא נשארת בחולון ואני עובר .

מעצבים טרקתי את הדלת  ארזתי בגדים ויצאתי ולכיוון האוטובוס היוצא לקיבוץ  ., אמא ישר רצה בעקבותיי ונפרדה ממני בדמעות הזולגות ללא הרף מעיניה הירוקות . עליתי על הקו לקיבוץ ועדיין היה לי קשה לעכל את כל מה שקרה.

 באוטובוס  מחשבותיי עלו בי לגבי אמא והחלטותיה הקשות .  חלק בי עדיין כועס ומהרהר על מה שעשתה והחלק השני  עדיין מרחם ויודע שיש סיבה הגיונית . אני יודע שזה נראה לי קצת קשה עכשיו  אבל זה בטח יחלוף כי בכל זאת , זוהי אמא שלי ותמיד סולחים לאמא . התבוננתי בשערי הקיבוץ נפתחים וידעתי שזוהי התחלה חדשה ושאני צריך להכיל את השינויים הקרבים .ירדתי מהאוטובוס ופניתי למגורים . חלקתי חדר עם ילד נחמד ושמו אסף הוא היה  לדעתי ” בסדר”  .

הרבה זמן לא כתבתי , מאז עברו שלושה חודשים והחיים בקיבוץ סבירים למדי עברה תקופה ויחסית התרגלתי לשינויים אני עדיין מתגעגע לאמא אבל אני עדיין מבקר אותה בחולון בכל חודש לפעמים גם יותר מחודש .

במשך  הזמן בקיבוץ התחברתי לאסף ולשאר חבריו לא סיפרתי לילדים בקיבוץ את העבר שלי אולי קצת לאסף. את העצב והגעגוע לאמא הימרתי לשובבות ואנרגטיות  כך שאף אחד לא יבחין בחלקי העצוב , חוץ מאסף  כי רק איתו הייתי מספיק בטוח אני ואסף אהבנו לשחק הרבה בגוגואים ועוד כל מיני   משחקים כמו קפיצה בחבל, מסירות, מחבואים ולרוץ את כל הקיבוץ ולראות מי מגיע ראשון.

החלה מתקפה קלה סביב הקיבוץ עדיין לא ידענו מי הם התוקפים, לא הבנו מה קורה ומה פשר המתקפה עבר שבוע והרעשים החזקים של הפצצות לא פסקו ,היה חשש רב לפגיעה בתושבי הקיבוץ. קולות הסירנות נשמעו כי הן קרובות למדי אחד הילדים מן הקיבוץ בא וצעק :” יוסי נפצע ופינו אותו לבית החולים ” לא הכרתי את יוסי אך עדיין חיכיתי עם כולם לשמוע דיווח על מצבו של יוסי . שמעתי קולות ודיבורים מחברי הקיבוץ הוותיקים שהמצב מחמיר והמלחמה גוברת והסכנה מתעצמת. עלינו להעביר את הילדים למקום מוגן ובטוח . אנה אחראית המכבסה אמרה : ” אולי נעביר את הילדים למקום מבטחים לחיפה ? שם הסכנה לא תהיה כל כך חמורה “

עברו שלושה ימים וכל ילדי הקיבוץ כבר אורזים את חפציהם אני חושש שאני לא יהיה ביחד עם אסף כי הוא החבר הכי טוב שלי כרגע והיחיד שאני באמת סומך עליו . אני שוב מתבונן בשערי הקיבוץ נפתחים אך הפעם הזאת היא ללא דרך חזרה . הנסיעה הייתה ארוכה  אך אני ואסף ידענו לנצל את הזמן למשחקים . שיכנו אותנו בבית נטוש בלב העיר התחתית של חיפה לא כמו שציפיתי . הערבים שברחו השאירו את כל רכושם  לכן ביתנו היה מפואר ברהיטים שלא ראיתי כמותם . תחילה הרחוב היה שומם ולאחר מכן החל להתמלא בפליטים מאירופה .אני ואסף התרגלנו די מהר  לסביבה ונהגנו לשוטט ברחובות ולעשות שטויות .

היה זהו יום אחד שאני ואסף הלכנו  וקנינו ארטיק מישמש כי בכל זאת היה חם מאוד ובעודנו אוכלים ומלקקים את הארטיק פלט אסף קללה בערבית על אימי למרות שיודע הוא על המצב ביני ובין אימי התעצבנתי והתחלתי להתנפל בכל כוחי על אסף בשל מה שאמר לי . עד שאסף לא התנצל על מה שאמר לי לא הרפיתי ממנו

בסופו של דבר אסף ביקש סליחה ואמר שלא התכוון ולא יעשה זאת שוב . האמנתי לו. סיימנו בלחיצת היד הסודית שלנו המסמלת את החברות שלנו. לאחר מכן הלכנו לכיוון הנמל הבטנו באוניות השטות על המים הכחולים . אני ואסף תמיד חלמנו שתהיה לנו אונייה משותפת  ונוכל להפליג יחדיו לטיול סביב חופי העולם , נוכל להביט בנופים השונים ובחול הזהוב . אני ואסף אהבנו את הים  ונהגנו לחזור לחופי הנמל לעיתים קרובות .

חזרנו מביקורינו בנמל ובדרכנו הביתה בחרנו דווקא ללכת בדרך שונה . חצינו בתים  וקיפצנו מעל גדרות היינו מלאי אנרגיות עד שנעמדנו בגינה עם עץ גדול  ורחב ומתחתיו היה ילד על כיסא גלגלים ולידו היה תלוי על אחד הענפים כלוב עם תוכי .הילד היה לבוש בבגדים כהים ועל ראשו כומתה שחורה עד שלא ראו את שערו כלל  הסתכלתי על אסף , בהינו זה וזה ושנינו ידענו את המצב היינו די נבוכים אך עוצרים בכל כוחותינו את פרץ הצחוק . הילד ביקש שנביא לו את הכלוב עם התוכי שהיה על העץ .דרך אגב שמו של התוכי הוא תיאדור . ניגשתי אל העץ והסרתי את הכלוב והבאתי אותו אל הנער . הנער הציע לאסף לשחק נגדו שח מט אני לא ידעתי איך לשחק .

תמיד העדפתי דמקה .לא אהבתי את החיבור שנוצר בין הנער לאסף הרי זהו סתם ילד שפגשנו בדרכינו הביתה, אני לא חברותי למדי ולעומתי אסף יוצר קשרים עם אנשים במהירות רבה אף עם זרים  השניים שחקו  שח ואותי זה לא עניין ואפילו שיעמם אותי  ניסיתי להציע להחליף את המשחק לדמקה כי כך גם אני אוכל לשחק איתם בסופו של דבר הבנתי שגם דמקה איני יודע לשחק טוב ורציתי שנשחק משחק שאני טוב בו כמו שוטרים וגנבים מחבואים או סימני דרך אבל הבנתי שהנער לא יכול לשחק במשחקים כאלה בגלל כיסא הגלגלים הייתה שתיקה קצרה ולאחר מכן אמר הנער את שמו ״יאנקו״ אמר הנער ואיך קוראים לכם ? חשבתי לעצמי איזה שם מוזר זה יאנקו שם משונה לילד, מעניין מה משמעותו

לאסף ויאנקו   היה הרבה במשותף ולכן הרגשתי בחוץ וקצת משועמם הצעתי שנלך לים כמו שאני ואסף רגילים לעשות ויאנקו נמנע וטען שאימו עוד מעט צריכה לחזור הביתה הסתקרנתי ושאלתי את יאנקו ״יש לך רק אמא?״ ויאנקו סיפר שאבא שלו מת במלחמה הגרמנים לקחו אותו .

יאנקו רצה שנבקר שוב זה את זה אבל אני עזבתי והלכתי הביתה הרגשתי מאוכזב שאיני חברותי כמו אסף והבטחתי לעצמי שפעם הבאה יהיה לי יותר מהנה .

מאותו יום היינו באים לבקר את יאנקו כל יום דווקא אפשר לומר שהיה נחמד וכיף כי יאנקו היה מספר לנו על סיפורים שקרא.

הצעתי שוב שנלך אל הנמל שאולי כדאי שנלך לים ״תמיד כיף בים״ אמרתי יאנקו אמר שאימו לא מסכימה לו לצאת אפילו מהחצר היא מפחדת ,אני הדבר האחרון שנותר לה .אני התפרצתי ואמרתי ״ אני לא מבין אימהות ״ אני באמת לא מבין איך אמא שלי עזבה אותי ושלחה אותי לקיבוץ בלי הסברים והרי אני עדיין פה .

אני ואסף אמרנו שנבוא בבוקר לאסוף אותו מוקדם וכך נוכל ללכת לים ולחזור לפני שאמא של יאנקו חוזרת .בוקר לאחר מכן הקדמנו מבדרך כלל והתחלנו ללכת לים אני התנדבתי לדחוף את יאנקו ואסף החזיק את כלובו של התוכי. הגענו אל הים אני ואסף רצנו למים אך יאנקו ישב על שפת החוף עם התוכי הרגשתי רע בשבילו אני רגיל שחברי נהנים יחד איתי ולא צופים מהצד. לאחר זמן מה חזרנו אל החוף כדי לראות את מצבו של יאנקו . בעודנו מתחילים לחזור הביתה אמר יאנקו ״צריך למהר אימי עוד מעט תחזור אני צריך להיות בבית ״.

התחלנו לדחוף את כיסא הגלגלים במעלה הכביש לפתע נשמע צפירה מחרישת אוזניים אלה היו צופרי האזעקה פחדתי נורא אך כאשר הסתכלתי על יאנקו ראיתי את המצוקה שאל פניו והחלטתי לדחוף במהירות רבה את כיסא הגלגלים בעקבות השלט שהדריך אותנו למקלט. הגענו למקלט והכנסנו את יאנקו ראשון שמענו במשך שעה את התפוצצויות חזקות שטלטלו את הקירות. היה נדמה לי שכל התפוצצות מצבו של יאנקו מחמיר הפחד שרר בין כולם ולא הפסקתי לחשוב על הורי האם הם בסדר? איפה הם ומה גורלם? חשבתי שזה לא יגמר לעולם לאט לאט  נשמע שהמטוסים התרחקו והתותחים חדלו מלירות האנשים החלו לפנות את המקלט ויצאנו בתורנו. יאנקו אמר שאימו כבר חזרה מהעבודה יאנקו התחיל  להילחץ וזה אף הלחיץ גם אותי לא רציתי שהוא יהיה אשם ברעיוני ללכת לים הרי אני לא חדלתי מלהציק שנלך לים מכל הימים דווקא נפלנו על היום הנוראי הזה. כבר היינו קרובים לביתו של יאנקו . יאנקו היה טרוד וניסיתי לדחוף במהירות את הכיסא כך שנספיק לפני שתגיע אימו .היינו ממש קרובים לפתע הבטנו וראינו מרחוק חבורה של פליטים ובמרכזם עמדה אישה גובה שצעקה באותה שפה שיאנקו היה מדבר עם התוכי .פתאום החלה האישה לרוץ לעברנו לפתע פנתה אליי וסטרה  לי על הלחי הרגשתי כאב לא מובן הייתי בהלם הבנתי שזוהי אמא של יאנקו הייתי עדיין בשוק מהסטירה של אותה אישה הסתכלתי עליה  במבט זועם ופניתי לאחור פוסע בצעדים מהירים רחוק מיאנקו מאימו ומביתו .

הבנתי שאני לא אראה את יאנקו שוב לעולם.