יומנו של יוסל’ה

קמתי בבוקר ליד אמי ואחי, אך לא ליד אבא שמת כבר חצי שנה על ידי הנאצים במחנות ההשמדה. יצאתי מפתח ביתי לחפש שאריות אוכל. נכנסתי לסמטה והבחנתי בכמה חתיכות לחם עטופות בשקית ניילון מאחורי הפח הגדול שבגטו. כנראה אחד היהודים בגטו החביא את זה. התלבטתי האם לקחת את זה. מצד אחד, אם אקח, אוכל להרוויח לי ולבני משפחתי יום נוסף בגטו אך מצד שני אקח חיים של מישהו אחד או אפילו משפחה שלמה. הרמתי את השקית כדי לקיים את השבועה שנשבעתי לאבא לפני שנשלח למחנה- לדאוג למשפחה לאחר מותו. באתי לפנות לרחוב הראשי כאשר נתקלתי באדם. הוא הסתכל על השקית ומיד תפס את ידי בחוזקה וצעק “מיין” (שלי ביידיש). בלי היסוס הפלתי את גופו החלש לקרקע וברחתי חזרה לביתי חזרה בריצה. נכנסתי לבית עם השקית מוחבאת מתחת לחולצה כדי ששאר דיירי הבית לא יבחינו בה. כאשר הגעתי לאזור בו משפחתי שכבה, האכלתי אותם ולאחר מכן סיפרתי להם מה קרה לי. יאנקו אחי הצעיר התגאה בי וחיבק אותי חיבוק גדול אך אמי דאגה לי ואמרה לי פעם הבאה להיזהר שמא הנאצים יתפסוני. חייכתי וחיבקתי אותה ואמרתי שאזהר.

קמתי בבוקר ושמתי לב שאחי יאנקו נעדר. נשקתי לאמי בלחי ולחשתי לה שאני הולך לחפש את יאנקו. הסתובבתי ברחבי הגטו כרבע שעה ולפתע שמעתי זעקות חזקות. רצתי לכיוון וראיתי את אחי יאנקו מקבל מכות רצח מהקצין הנאצי. לא היססתי לרגע ומיד קפצתי על הקצין כדי להגן על אחי כמו שאבי ביקש לפני מותו היכיתי את הנאצי בחוזק בלי להרפות עד שהרגשתי שלא נותרה בו טיפה אחת של חיים. יאנקו ברח הביתה ומיד אני אחריו. כל היום חששתי פן יתפסוני ויקחו אותי מיאנקו ואמא והם ישארו לבד ללא כל הגנה. ולפתע נפתחה דלת הבית בחוזקה והבחנתי בדמות אחד הקצינים הנאצים. הוא התקרב לעברי עם נשק דרוך. באותו רגע חשבתי שזהו, אמות. הקצין תפס אותי בצוואר והשליך אותי על הרצפה. הוא הכה בי עם הנשק ולאחר מכן תפס אותי בידי ומשך אותי החוצה. הוא זרק אותי למשאית וזוהי הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את משפחתי. במשאית, ללא שום התראה מוקדמת, נתן לי מכה חזקה ברקה. נפלתי על ראשי ואיבדתי את ההכרה. ולפתע מצאתי את עצמי מול השלט הנוראי מכל “Arbeit macht frei” והבנתי שהגעתי לגיהינום, אושוויץ.

הייתי מוקף באנשים מפוחדים וחסרי אונים בדיוק כמוני. ילדים בכו וצרחו “מאמע”, “טאטע”, זקנים התעלפו וההורים ישבו בשקט בלי כל תזוזה כשיודעים עמוק בתוכם לאן הם מובלים ושסופם קרב. פתאום נעצרה הרכבת על הרמפה ונפתחו הדלתות. הבחנתי בהרבה גופות נופלות על הרצפה, על אדמת המחנה. בחוץ “קיבלנו את פנינו” שיירה של חיילים נאצים עם נשקים וכלבים. בצעקות, איומים ומכות הובילו אותנו אל הסלקציה. פתאום ילד סטה מן השורה ואביו רדף אחריו. מיד נשמעו שתי יריות ובין רגע הבחנתי בשתי גופות, אב ובנו מוטלות על הרצפה. כולם היו בשקט והמשכנו להתקדם לכיוון דוקטור מנגלה. ראיתי שאנשים פונים לכיוונים שונים, משפחות מופרדות וצעקות והבנתי שהגענו לסלקציה. מנגלה שלח אותי לעבודה כי החליט שאני כשיר לכך. מיד נשלחתי לבלוק שלי. כאשר הגעתי ראיתי אנשים רזים וחלשים שכנראה נמצאים הרבה זמן במחנה. ברגע שהתקרבתי לכיוון התא הקטן שלי, לו הנאצים קוראים “מיטה” ניגש אליי בחור. הוא סיפר ששמו אברהם. הוא אמר לי שהוא בן 22 ונמצא כבר שנה וחצי במחנה.

הוא סיפר לי הרבה סיפורים על המחנה ונתן לי המון עצות- כיצד אוכל לשרוד יותר זמן. אך העצה שאני הכי זוכר היא “שתף פעולה עם הנאצים”. לאחר שעה של סיפורים ודיבורים נכנס חייל ואמר שמחפש בחור שיפנה את הגופות מתאי הגזים לקרמטוריום בתמורה לפרוסת לחם עם חמאה בכל יום. מיד קפצתי וצעקתי “אני, אני רוצה”. אחרי כמה דקות של שקט ניגש החייל אליי עם פרוסת לחם ולקח אותי. היה כל כך טוב לאכול לחם אחרי כל כך הרבה זמן. הגעתי לתאים וראיתי את המראה הנוראי שלעולם לא אשכח- ערמות של גופות קטנות ורזות דחוסות אחת על השנייה, אך ידעתי שבזכות הגופות הללו אוכל לשרוד הרבה זמן במחנה. ניגשתי לאחת הגופות והרמתי אותה יחד עם עוד בחור. כך המשכנו לעבוד במשך כל היום. יום זה השאיר אותי די אופטימי לגבי מה מצפה לי בהמשך. חזרתי לבלוק בחצות הלילה וניסיתי להירדם. חשבתי וחשבתי וחשבתי על יאנקו ועל אמא. האם הצליחו להסתדר בלעדיי או שלא שרדו את השלושה ימים בהם אינני נמצא עמם. נדרתי נדר לאלוהים- אם אצא מהמלחמה הזאת בחיים ואמצא את יאנקו ואמא, אדאג שלא יחסר לנו אוכל לעולם.

לבסוף אחרי כשעתיים של הרהורים ומחשבות, הצלחתי להירדם אך לא להרבה זמן. בשעה ארבע בבוקר פתח את הדלת בחוזקה חייל וצרח “ארבייט, ארבייט”. למזלי, הצלחתי לקום תוך מספר שניות. החייל לא חיכה הרבה זמן וכעבור דקה ירה בכל מי שלא הספיק לקום ולשים בגדי עבודה. לאחר שסיים את העבודה ניגש אליי ואמר “אם תפנה את הגופות האלו, תקבל היום 2 פרוסות לחם ואף כוס מים”. ושוב פעם, לא סירבתי. ביצעתי את מבוקשו ומיד הלכתי לעבודה. בעבודה, פגשתי ליהודי מבוגר. הוא אמר ששמו הלועזי הוא ז’וז’ק אך שמו העיברי הוא יוסף, יוסל’ה ממש כמוני! הוא אמר שבידיו זוג תפילין תקינות ושאל אם אני מעוניין להתפלל. בלי להסס לקחתי מידיו את התפילין וחיפשתי מקום בו לא יראו אותי. לבסוף מצאתי מחסה בפינת החדר והתחלתי להתפלל. כשהייתי לקראת סיום שמעתי צעקות. “איפה יוסל’ה טטלבוים?!”. זה אני, כל כך פחדתי. לבסוף מצא אותי החייל ם תפילין על היד. הוא דרך את נשקו ואמר:” אם לא תסגיר את בעל התפילין, אתה תמות”. מה אעשה? חשבתי לעצמי, האם שוב אקריב את חייו של האחר בשביל לשמור על עצמי. נזכרתי ביאנקו ואמא שאם הם חיים, הם בטח רק מחכים שאחזור.

לבסוף, נתתי לו את שמו. מיד הורדתי את התפילין ולבקשתו העברתי אותן עליו. מיד ראיתי איך מוציא מכיסו מצית, ומתחיל לשרוף אותן, לא יכולתי לעשות כלום. לאחר שסיים, הלך לז’וז’ק ובלי להסס, ירה לו בראש. כל כך כעסתי על עצמי שעשיתי זאת, אך הבנתי שלא הייתה לי ברירה. לבסוף, קיבלתי את מה שהובטח לי, 2 פרוסות לחם וכוס מים.
כעבור שנתיים- שנת 1945
כבר שבועות שמסתובבת במחנה השמועה שהרוסים בדרך. לא האמנתי לשמועות עד היום. בשעה 2 בצהריים בערך נשמעו קולות של יריות ותותחים. היה נשמע כאילו מתחוללת מלחמה אכזרית בחוץ. הייתי חייב להפסיק לעבוד ולהקשיב ולצפות במצב. אחרי שעה וחצי של מלחמה עקובה מדם, שמענו קריאות בשפות, ידייש, פולנית, רוסית, גרמנית, רומנית, הונגרית ואפילו יטאלקית, אך כולם אמרו דבר אחד:” אנחנו חופשיים”. לאחר כ2 דקות התקרב לעברנו טנק רוסי שצעק ברוסית:” אתם חופשיים”.

לא האמנתי למראה עיניי לא הצלחתי לקלוט את זה. לא עוד פינוי גופות! לא עוד ציות לפקודות! הרוסים לקחו אותנו ברכבים ובטנקים לכיוון וורשה. בטנקים היו אנשים מהמון מדינות: פולין, הונגריה, לוב, רומניה, גרמניה ורוסיה אך דבר אחד איחד אותנו- כולנו יהודים! כעבור נסיעה ארוכה של מספר שעות הגענו לוורשה. כשהגענו, קפצית מהטנק ורצתי לבית שבו גרתי לפני שנשלחתי למחנה בתקווה למצוא את יאנקו ואמא. ראיתי את הדלת פתוחה לרווחה ובתוך הבית הכל הרוס ומבולגן. פרצתי בבכי כשהבנתי שיאנקו ואמא כנראה כבר לא בחיים. יצאתי מדלת הבית והתישבתי על ספסל בקרבת מקום. אחד היהודים התקרב לכיווני ושאל אותי מדוע אני עצוב. בגמגום ובבכי עניתי לו שאני חושב שמשפחתי לא שרדה את המלחמה. הוא אמר לי שהוא שמע לפני כמה ימים הייתה עליה גדולה לישראל ויכול להיות שהם עלו על המעבורת והם עכשיו בישראל. פתאום החלטתי שמטרתי לעלות לישראל ולמצוא אותם.
כעבור 4 שנים- 1949
עברו 4 שנים ואז שהשתחרתי מבמחנה ועדיין לא שמעתי מיאנקו ואמא.

קראתי בעיתון היהודי שבעוד שלושה ימים יוצאת ספינה יוצאת ספינה לארץ ישראל. דיברתי עם האנשים שמארגנים את העלייה וקיבלתי אישור שאני יכול לעלות לישראל. הגיע היום הגדול, יום העלייה! ארזתי את מעט הדברים שיש לי ובגעתי לנמל. פילסתי את דרכי בין המון היהודים שבאו למטרת העלייה ולבסוף עליתי לספינה. בשעה טובה בתחלנו את המסע לחופי ארץ הקודש, ארץ ישראל. כולם הרגישו את האווירה הטובה שהעלו השערות לגבי מצב הארץ והמראה שלה. לאחר מסע של כמה ימים, יכולתי לראות את חופי חיפה. הגענו לחוף וירדתי מן הספינה, שמעתי צעקות ובכי של אושר, נשלחתיאל המעבורת זכרון יעקוב. לאחר כמה ימים של הסתגלות החלטתי אני הולך לחפש את יאנקו ואמא, המליצו לי על מקום בו יש מאגר גדול בו אוכל לראות האם הם חיים ואיכן הם גרים. נסעתי באוטובוס בהתרגשות ובציפייה שאולי סופסוף התאחד עם משפחתי. הגעתי למקום ומיד נתתי את השמות של משפחתי, חיכיתי כמה דקות בסבלנות ובפחד. לפתע חייכה אליי הפקידה והודיעה לי שהם בחיים ונמצאים סמוך לנמל חיפה, היא אמרה שתוכל לארגן לי הסעה לשם. פרצתי בבכי של אושר והודיתי לה מעומקי נשמתי, היא הודיעה לי שההסעב שלי יוצאת עוד עשר דקות.

ישבתי וחיכיתי שההסעה תגיע ולבסוף נעצר לידי רכב. עליתי והתישבתי על אחד הכיסאות, נסענו כשעה, נעצרנו והדלת נפתחה. הנהג אמר לי ללכת לבית מספר חמש, הודעתי לו וירדתי מהרכב. התקדמתי באיטיות ובהתרגשות. עמדתי בהתרגשות בפתח הבית ולפתע קפאתי. אולי הם לא זוכרים אותי? חשבתי לעצמי, אולי אלה לא הם? הוצפתי במחשבות כשלפתע הדלת נפתחה. הוא עמד שם, אחי הקטן יאנקו, הוא הסתכל עליי וצעק לאמי “אמא יש מישהו בדלת”, אמי התקדמה לכיוון הדלת כשמנגבת את ידיה עם מגבת, כשהרימה את עיניה לראות מי אני, נפתחו לה העינים לרווחה וחיבקה אותי חיבוק חזק, חיבקתי אותה חזרה. אמי אמרה לאחי “שהו יוסל’ה! אחיך הגדול, הוא חזר אלינו!” התכופפתי אליו וחיבקתי אותו, ושנינו פרצנו בבכי. לאחר מספר דקות נכנסנו הביתה וסיפרנו אחד לשני מה קרה אחרי הפרידה, לאחר שעות של סיפורים ובכי, הלכתי להתקלח ולבשתי בגדים של יאנקו שהיו קטנים עליי, אבל זה לא היה משנה כל עוד אנו ביחד. אכלנו ארוחת ערב ולבסוף הלכתי לישון שלצידי שני האנשים האהובים עלי ביותר.