יומנה של אימו של יאנקו

הדמות שבחרנו היא דמות האם.

בחרנו בדמות זו, מפני שזו דמות שאין עליה הרבה פרטים והיא עוררה בקרבנו שאלות רבות. כגון: מה קרה בפולין? למה יאנקו נכה? מה קרה לאב? מדוע האם כל כך דואגת? ומדוע היא לא מרשה לילדה לצאת מהבית?

בנוסף, הדמות סקרנה אותנו ומאוד התחברנו אליה מאחר ובסיפור מסופר על השיחה של יאנקו, שוקה והמספר בה יאנקו אומר שאימו לא מרשה לו לצאת מהחצר. דבר המראה כמה האם דואגת לבנה.

הינו משפחה מאושרת. משפחה קטנה: אני, אייזיק בעלי ושני ילדנו: יאצקו בין הארבע עשרה ויאנקו בן ארבע. אתמול, בארוחת הצהריים יאצקו הביא את שרלה הביתה, אוי! איך אהבתי את שרלה! וכשהם היו ביחד יאצקו לא הפסיק לדאוג לה: “שרלה, קר לך? את רוצה לשבת? להביא לך מים? משהו לאכול?” והיא היתה משיבה בנימוס שהכל בסדר. אך בשניה שהייתי נכנסת למטבח היא היתה קמה לעזור.

יאנקו שהיה רק בן ארבע, אהב את שרלה בכל ליבו, כל פעם שהיתה מגיעה אלינו, יאנקו היה רץ לחדרו ומביא ספר או משחק וחוזר מתנשם ומתנשף ומחבק את שרלה. תוך כדי שהוא מושיט לעברה מה שהביא מחדרו, והיא היתה צוחקת ומתישבת על הספה ומושיבה את יאנקו על ברכיה עד שיאצקו היה מגיע ומתעצבן שיאנקו “גונב” לו את החברה.

קמתי עם תחושה לא טובה, מן תחושה כזו שאני יודעת שמשהו לא טוב יקרה, התעלמתי מתחושה זו ושכנעתי את עצמי שזה שום דבר, כמה שטעיתי…

הילדים הגיעו הביתה בסביבות 13:30 שרלה לא באה אלינו, יאצקו אמר שהיא בביתה. בערך בשעה 14:00 התחילה אזעקה ישר רצתי לסלון לקחת את יאנקו ויאצקו, יאצקו נראה ממש מודאג ואמר שהוא הולך לחפש את שרלה, אמרתי לו שלא יעז לצאת מהבית, הוא אמר: “בסדר” ונצמד לחלון. אחרי משהו כמו 10 דקות יאצקו ראה שורת אנשים קשורים בחבל ואחרונה בשורה היתה שרלה ומשפחתה לפניה. בלי לחשוב פעמיים הוא רץ למטבח, שלף סכין ומהר לעברה.

הוא החל לחתוך לה את החבל, הוא הצליח!
שניהם החלו לכיוון הבית ובעודם בפתח הדלת נשמעו 2 יריות. יאצקו ושרהל׳ה קרסו על הריצפה מחובקים ושלולית דם גדולה מתחתיהם. רצתי ליאצקו חיבקתי אותו ואמרתי שיחזיק מעמד ידי התלכלכו בדמו וידעתי שזה אבוד.
הוא אמר לי משפט שלא אשכח לעולם: ״אני שמח שככה אני מת, בחיבוק עם שתי הנשים שאני הכי אוהב.״ הוא נישק את שרה’לה וחיבק אותי בכוח.
10 דקות אחרי זה זרועותיו נשמטו וידעתי שזה הסוף. בכיתי כמו משוגעת ולא הפסקתי לצרוח.
בסוף יאנקו משך אותי הביתה כי הוא היה רעב. התאוששתי כמה שאפשר ונדרתי לעצמי שאגן על יאנקו גם במחיר חיי.

אייזיק העיר אותי בשקט והלך להעיר גם את יאנקו, הסתכלתי בשעון, השעה היתה 03:30 לפנות בוקר. לקחנו איתנו רק מה שיכולנו לסחוב בשתי ידיים והלכנו לבית של השכנים. אייזיק דפק בדלת והשכן פתח, הוא הכניס אותנו מהר ובשקט. הוא הוביל אותנו למרתף ונכנסו מהר לארון הגדול שהיה בפינה, רק אני ויאנקו. מבעד לדלת שמעתי את אייזיק נותן לשכן כסף ולפי התגובה של השכן, זה היה הרבה כסף. חיבקתי את יאנקו ושמעתי את אייזיק אומר: “שלוש ארוחות ביום ושתי הפסקות שירותים. אם הנאצים באים לחפש, אתה נותן להם 24 שעות לברוח”. “סגור” אמר השכן ושניהם הלכו. אני לא יודעת כמה זמן עבר בזמן שאני ויאנקו היינו בתוך ארון. לא שמעתי מאייזיק מאז ונשארנו בארון עד שהאמרקאיים הגיעו והצילו אותנו.

העלייה לארץ הייתה קשה, ממציאת העבודה ועד לקניית הבית.

החלק הקשה ביותר היה העליה של יאנקו לשירה, הוא פיתח קלסטרופוביה בתקופה בה שהינו בארון. ליליה אחד היתה סערה, יאנקו לא הסכים להיכנס מתחת לסיפון. היה טלטול חזק, נשמעו שתי יריות ואז צעקה ויאנקו נשאר נכה לכל החיים. כשהגענו לארץ התחלתי לעבוד במשרד הפנים בתור קולטת עליה, הגיעו אלי עולים שחיפשו בארץ את משפחותיהם חלקם מצאו וחלקם לא. היו כמה שלא נכנעו, שהתקווה עוד בוערת בהם.

יאנקו לא יוצא לי מהראש, אני כל הזמן מפחדת שקרה לו משהו.

כשהוא נעלם לי ביום ההוא אני חשבתי שאני משתגעת ואחרי זה כשהוא חזר ירדה לי אבן מהלב. הוא סיפר לי על חבריו ועל הים והבטחתי לו שנלך לשם בקרוב.

קמתי בבוקר עם תחושה מוזרה, קצת דומה לזו שהרגשתי ביום שבו יאצקו נהרג, הבטחתי ליאנקו שנלך בשבת לים והוא היה מאושר. הלכתי לעבודה ואחרי שעתיים בערך הגיע מישהו מוכר, הוא שאל על משפחה של אם וילד במבטא פולני כבד, אז התחלתי לדבר בפולנית שאלתי אותו על שם המשפחה ואמר: “קוראים לי אייזיק, אני מחפש את יאנקו ואת טובה הרשקוביץ'”, הרמתי אליו מבט והייתי בהלם “אני טובה הרשקוביץ’ ובני יאנקו, לבעלי קראו אייזיק אבל אני לא יודעת מה קרה לו במלחמה”. התחבקנו והתחלנו לבכות. המנהל שלי שחרר אותי מהעבודה ונתן לי יום חופש, חזרנו הביתה ולקחנו את יאנקו לים. יאנקו היה נרגש מאוד ושוב היינו משפחה כמעט מאושרת.