יאנקו מן העיר התחתית

הדמות שבחרנו הינה של יאנקו ,הסיבה שבחרנו ביאנקו היא כי יאנקו הוא גם דמות מסתורית עבורנו ובהיבט נוסף אנחנו מרגישות חמלה כלפיו בגלל שהוא ילד נכה ובודד והיינו רוצות לספר את הסיפור מנקודת מבטו כיצד הוא מרגיש מה הם שאיפותיו מה הם חלומותיו ממה הוא נפצע , איך זה להרגיש להיות לבד בבית כל כך הרבה שעות כאשר אמו יוצאת להתפרנס על מנת שיוכלו להמשיך ולהתקיים .

שלום שמי יאנקו אני בן 14 הגעתי לפני מספר חודשים מפולין , נולדתי בפולין אולם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגרמנים כבשו את פולין ולקחו את אבי למעצר ומאז לא ראיתיו, גם את כל האחים והאחיות של אמי ואבי לקחו הגרמנים , העלו אותם לרכבות משא ולקחו אותם למחנות עבודה ולא פגשתי אותם מעולם . עד היום אימא שולחת מכתבים לפולין ומנסה לברר באמצעות הסוכנות מה עלה בגורלם, אולי אחד מהם הצליח להגיע לארץ ומחפש אותנו אימא לא מאבדת תקווה ומקווה שיום אחד אחד מאחיה או אבא ידפוק על דלתנו ויופיע , בינתיים נותרנו רק אימא ואני , אני כל עולמה והיא כל עולמי , אימא עדיין לא מצאה מסגרת בית ספרית שבו אוכל ללכת אליה, כל בית ספר שהיא ביררה יש מדרגות ולא ניתן להגיע עם כיסא גלגלים . למזלי אני יודע

לקרוא ויושב עם התוכי שלי תאודור רוב שעות היממה ומעביר את זמני עם תאודור ועם הספרים שהביא לי השכן שגם הוא מפולין.

עם כניסת הכוחות הנאצים לפולין נאלצנו לשאת מגן דויד על בגדינו סבלנו הצקות רבות מהתושבים הפולנים , נאלצנו לעזוב את דירתנו ולחיות בדירות מסתור, את אבא לקחו הגרמנים עם רכבות משא למחנה עבודה , אותנו הסתירה שכנה שהכרתי עוד מימי ילדותי עד שגם היא סירבה להמשיך ולהסתיר אותנו כי פחדה על משפחתה , החלטנו ליערות ליד העיר ורשה , באחד הלילות אף טיפסנו על אחד העצים בגלל שחשבנו שיש חיפושים של גרמנים , עם חלוף הסכנה נפלתי מהעץ וקיבלתי מכה חזקה בגבי, אימא החליטה למכור את כל תכשיטי הזהב שעל ידה על מנת לקנות דרכונים מזויפים כדי שנוכל לעבור את הגבול לצרפת , היא מצאה סוחר תעודות שלקח את כל כספה ואת כל התכשיטים לא נותר לנו כסף ולא מאומה העיקר שהתעודות היו בידינו , אכלנו פירות מהעצים ובלילות התכסינו בעלים מהקור העז, לבסוף הגענו אל מעבר הגבול בצרפת החלטנו לעבור את הגבול לפנות בוקר כאשר יש מעט נוכחות של חיילים גרמניים באזור, מהרגע שהגענו לצרפת לא הפסקנו לבכות ולשמוח אולם מצב גבי הלך והורע והיו ימים שלא יכולתי לעמוד על הרגליים , מצאנו מסתור באחד המנזרים ונזירות חמימות הגישו לנו ארוחות חמות ,

הצלחנו להגיע לשליח סוכנות היהודית שהחליט לעלות אותנו לארץ יחד עם עוד כמה יהודים שהצליחו להגיע לצרפת , לאחר כשבועיים העלנו אותנו על סירת מפרשים קטנה עם עוד כעשרים יהודים מבוגרים ילדים תינוקות , המסע היה נורא לעיתים חשבנו שהסירה תתהפך וכולנו נטבע , אימא בעיקר דאגה לי קדחתי מחום בסירה ולא יכולתי להכניס מאומה לגופי רק מעט שתייה, אולם לאחר כחמישה ימים בים לפתע אחד הנוסעים צעק כי הוא רואה את החוף כולם צעקו והתחבקו הגענו ניצלנו . אימא בקושי הצליחה להוריד אותי מהסירה בעזרתם של עוד כמה נוסעים , הגענו ישירות לבית הסוכנות כבר חשתי יותר טוב קיבלנו מרק חם ולחם, שכבתי במיטה כשלושה שבועות ולאחר שחשתי יותר טוב, הביאו לי כיסא גלגלים שאימא תוכל להתנודד עמי ממקום למקום , נציג הסוכנות הוביל אותנו לביתנו החדש והיו שם בליל של שפות רומנית גרמנית פולנית אימא הרגישה זרה והחלה לבכות התגעגה לבית בפולין אולם בשבילי החליטה להיות חזקה, אימא מצאה עבודה בניקיון ונאלצה להשאיר אותי שעות רבות לבדי מזלי שאחד השכנים החליט להביא לי את תיאודור שיהווה לי מקום חברה, אין מה להגיד התאהבתי בו למן הרגע הראשון .

השכנים דוברי הפולנית השאילו לי ספרי קריאה  כי חשו צער כלפי שנאלצתי רוב היום לשהות לבדי, אולם לי זה כלל לא הפריע הספרים הפיגו את כאבי והעבירו את זמני , אימא הייתה מגיעה אחר הצהריים ומכינה לי ארוחה עם מטעמים שאכלנו עוד בפולין והייתי מאושר מאוד.

יום אחד בעודי יושב תחת צלו של עץ הזית ותיאודור תלוי בכלוב שלו , הגיחו לחצר שלנו  2 נערים בגילי , נבהלתי מאוד וחשתי בסכנה חששתי שהם מנסים לפגוע בי , תיאודור גם הוא התפלא מהם והשמיע שריקה בעודו זז לכל עבר בכלוב , אמרתי לנערים  שתיאודור אומר שלום , ביקשתי מהם אם יוכלו להביא לי את תיאודור ואחד מהם שנראה חזק וגבוה יותר מהשני  הוציא את תיאודור מהכלוב והניח אותו בידי , סיפרתי להם בעברית הדלה שהצלחתי ללמוד כי אני לא הולך לבית ספר והם מוזמנים לשחק איתי בדמקה , אך חששי עדיין היה קיים זה לא הייתה השעה שאימה הייתה אמורה להגיע. הילד הגבוה והחזק הציע לי פתאום להצטרף אליהם לטיול

סירבתי בנימוס כי חשדתי בהם הם הסתובבו ופנו ללכת ואז חששי התפוגג והצעתי להם לאחר שסובבו את גבם שהם מוזמנים להגיע גם מחר. כאשר אימא הגיעה מהעבודה לא סיפרתי לה את המאורעות כי ידעתי שהיא תרצה לשלוח אותי לאחד השכנים ואז לא אראה אותם שוב.

למחרת שני הנערים הגיעו שוב שמם שוקה ואמיל שמחתי מאוד לראות אותם , הצעתי להם להצטרף למשחק שח מט ודמקה נתתי להם לנצח אותי רק שימשיכו להיות בחברתי הם סיפרו לי בדיחות ואני צחקתי אפילו תיאודור שמח לראות אותם. כך הם התחילו לבקר אותי יום ביומו שיחקנו דמקה ושחמט הם השתעשעו עם תיאודור ואף ניסו ללמד אותי עברית ואני הייתי מאושר לא סיפרתי לאימא על שני החברים החשים שלי כי חששתי מתגובתה ידעתי שהיא לא תאהב את הרעיון אימא חשדה בכולם .

עד שיום אחד הם הציעו לי לבוא איתם לטיול בשפת הים אמרתי להם שלא היום אולי מחר, אבל הם לא הפסיקו לשכנו אותי עד שהסכמתי שכימנו שמחר הם יגיעו ויאספו אותי, הכנתי את דמי הכיס המעטים שהיו לי בכיסי באותו בוקר .

למחרת הם הגיעו מעט מוקדם מהרגיל ולקחו אותי ביחד עם תיאודור, הלכנו ברחובות הכרמל והעיר התחתית לכיוון נמל חיפה ולחוף הים הצמוד לבית חולים הממשלתי , אנשים רבים

עצרו להסתכל עלינו בתור חבורה מוזרה בעיקר אולי עליי, כי איני נראה כמו יתר ילידי הארץ ועוד מלווה בתוכי . אבל אותי זה לא עניין סוף סוף הייתי מלווה בילדים בני גילי ועוד ילידי הארץ הרגשתי כמו חלק מהם , חשבתי לעצמי אם אבא היה רואה אותי הוא היה קרוב לוודאי גאה בי . עם הגיענו לחוף הם נכנסו לחוף היום והחלו מתיזים מים אחד על השני הפתעתי אותם עם שקית מטבעות והם רצו לקנות קרטיב מנטה ושקית בוטנים לתיאודור הקרטיב מנטה לא היה לטעמי אבל החברה עימם היה הדבר הכי מאושר שחוויתי .

ביקשתי מהם להחזיר אותי לפני שאימא תגלה שהלכתי ללא רשות בדרך חזרה נשמעה לפתע אזעקה הם רצו עמי לאחד המקלטים , נשמעו רעשים חזקים של התקפות ומיד נזכרתי במלחמה בפולין החלתי לבכות הצטערתי שיצאתי עימם חשבתי על אימא אם יקרה לי משהו היא לא תעמוד בכאב נוסף , תיאודור החל לצעוק ולקפוץ ממקום למקום .

כאשר ההפצצות הסתיימו והיה אפשר לצאת מהמקלט הם רצו עם העגלה במעלה הרחוב וכבר בתחילת הרחוב שמעתי את קולה המבוהל של אימה ואת כל קולות השכנים , עם הגיענו אימא רצה אלינו והחלה לצעוק סטרה לשוקה והאשימה אותו בפולנית שניסה לחטוף אותו שוקה החזיק את הלחי האדומה וראיתי שהוא עוצר מבעד לדמעות הרגשתי צער על שוקה ניסיתי להגיד לו משהו ועצרתי בעצמי פחדתי

מאימא שעלולה לעשות דבר מה נוסף , שוקה ואמיל הלכו הסתכלו עלי ועל אימי במבטים כועסים , אימא חזרה הביתה ממלמלת לעצמה בפולנית על החוצפה הישראלית על האנשים הרעים שיש כאן, לא רציתי להגיד דבר הבנתי שהיא נמצאת בסערת רגשות . למחרת אחד השכנים הגיע לשמור עלי, כך כל יום שכן אחר , ואמיל ושוקה מעולם לא ראיתי אותם יותר , אם הייתי יודע היכן הם גרים הייתי שולח להם מכתב התנצלות וגם מודה להם על הטיול לשפת הים אבל איני יודע , כל יום מתחבאת מחשבה לראשי שאולי הינה שוב הם יופיעו שוב בחצר שלי .