הבן האבוד- מאת מרב, משי, מאור, אביב, יולי ונעה גל

מרת לואזל עמדה שם קפואה במקומה. היא לא האמינה למשמע אוזניה. המחרוזת הייתה מזויפת? אותה מחרוזת אשר היא ובעלה עבדו כל כך קשה בשבילה? עשר שנים הם עבדו! היו הם פורעים ומחדשים שטרות, הייתה היא מבצעת את חובות המטבח השנואות עליה, מכירה בעבודות הבית אותם לא הכירה קודם, נלחמת על כל פרוטה ופרוטה… והכל בשביל מחרוזת שעלתה חמש מאות פרנק?!

עזבה היא את שדרת שאנס-אליזה ומיהרה לחזור אל ביתה, מתעלמת מהקריאות של מרת פורסטייה אליה, לא מסתכלת לאן היא הולכת ונתקלת באנשים רבים בדרכה ואפילו לא טורחת להגיד סליחה. כשהתקרבה אל ביתה, החלה לרוץ כאשר דמעות עומדות בעיניה, אך היא לא בכתה.

כאשר הגיעה אל ביתה הדל עם קירותיו העלובים והכיסאות הבלויים, הלכה לעבר החלון הגדול שבחדר האורחים. מילותיה של מרת פורסטייה עדיין הדהדו באוזניה. היא חשבה שזה סיוט. משהו לא אפשרי. עדיין בעיניה היו דמעות. אך היא לא בכתה ולא התעצבנה. היא עמדה שם מתבוננת ברחוב הומה האנשים בשעת ערב מוקדמת בפריז. היה זה יום ראשון, ורבים היו יוצאים החוצה לטייל עם אהוביהם וילדיהם, או רק לשבת על ספסל ולנוח מעמל השבוע כדי לצבור כוחות לשבוע שיבוא.

מרת לואזל התבוננה באותם זוגות אוהבים שטיילו עם ילדיהם. היא התבוננה במשפחה אחת ששני הילדים בה התרוצצו להם ברחוב ושיחקו. הוריהם הלכו יד ביד ונראו מאוהבים. הם נראו כמשפחה. נטולי בעיות ודאגות. משפחה מאושרת. היא התבוננה באם המשפחה שהלכה מאושרת לצד בעלה ומשגיחה על ילדיה. ” כמה רציתי להיות כזאת גם “. חשבה בלבה. ” ללכת יד ביד עם בעלי כשילדינו הקטנים מתרוצצים סביב ונראים כל כך מאושרים. אך זה לא יקרה. אף פעם. איך אני אוכל במצבי ללדת ילדים? עשר שנים מחיי בזבזתי למען מחרוזת שהתברר שהייתה מזויפת. גילי גם לא מאפשר לי זאת. גם כסף כמעט ואין לי. ולמשפחה יש הוצאות כספיות רבות. סכומי כסף גדולים יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי… “.

איננה יכלה להסתכל ולסבול עוד בקנאתה הרבה לאנשי המעמד הגבוה והמשפחות המאושרות.

יום אחד, יום שלם- רצה לאגם הסיין להוציא מעצמה את כל כאביה, לשחרר את כל הלחץ והעול שהצטברו עם השנים , בעודה נרגעת הבחינה בילד קטן, כבן 3 היושב לבדו ליד האגם ומהאכיל אווזים. הוא נראה חסר שקט, כאילו קרה משהו. שערו היה שחור, מתולתל שהגיע עד לעצמות לחייו, אך נראה שלא חפף את שערו כמה חודשים, או למעשה אולי אף פעם. עצמות לחייו היו שקועות כאילו לא אכל ימים שלמים. עיניו היו גדולות וחומות ודמעות מנצנצות בהן. הוא היה מלוכלך ומוזנח, בוכה וסובל, ומתוך רחמים לקחה אותו אל ידיה. פניו נראו כה מתוקות והיא פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה להשאיר אותו שם בלי לדאוג לו, או לפחות לחפש את הוריו. כך החלה ובדקה היכן הוריו…

ובכן, זו הייתה חוויה כואבת במיוחד שהתרחשה לנגד עיניה כאשר ניגשה לבית הקרוב ודפקה בדלת – ופתח אדם שתוי שניפץ אגרטל על הרצפה בעודו קורא: ” מי זה, הילד שלי? בוא לפה חתיכת פרחח! מאז שאימך מתה התחלת להתנהג כאילו כל דבר מגיע לך! בורח מהבית! אני אראה לך מה זה!”. מרת לואזל ההמומה מיד לקחה את הפעוט למשרדי הרווחה בעודה משאירה את האבא שהתעלף מאחור על מפתן הבית, ולאחר תהליך של חודש קיבלה את הזכות לאמץ את הילד- ובכן- כל אדם שולט על מצבו והרשות נתונה לכל אחד. בתחילה, היא רצתה להתעשר ולאחר כישלונות, וויתורים, חיים מעייפים וקשים ביותר- מצאה את עושרה בזאטוט נטוש שכל כך אהב ומאותו זמן החלה חיי מעמד נמוך אמנם אך מצד שני עושר עצמי- ילד.

מר לואזל נפטר באותה שנה ממחלת השחפת האיומה וחיי מרת לואזל נהרסו ונהיו כפי שהיו בעבר- חיי עוני קשים וכאב וקנאה- ומרת לואזל שהייתה נוהגת תמיד יחד עם בנה המאומץ לשמוח על העושר שלה- בכך שיש לה ילד- החלה מקנאה הפעם בכל הנשים שלהן יש בן זוג.

הבן גדל, ומראהו השתנה במהלך השנים לטובה. לחייו לא היו שקועות עוד; שערו היה חפוף ומסופר; בגדיו, שבתחילה היו סחבות וסמרטוטים, כעת אמנם לא היו בגדי עשירים מעומלנים, והיו פשוטים, אך היו נקיים ומילאו את צורכם; ועיניו כעת לא היו עצובות עוד ושמץ שמחה התגנב לעיניו. הוא זכר את ילדותו הקשה וממש הודה בכל ליבו לזו שהחל לקרוא לה אמא, שהצילה אותו מאביו השתוי. הוא התלמד בבית הספר וגדל בעוני אך הוא- שהיה בו זיק של אופטימיות תמיד עודד את אמו המאמצת וכך התנהלו חייהם. בוקר אחד לאחר כמה שנים אחרי שמרת לואזל גילתה שהמחרוזת הייתה מזויפת, נשמעה דפיקה על דלת ביתם. מי זה? חשב הילד, שכעת היה כמעט בן 10. הוא פתח את הדלת, וראה אישה לבושה בהידור, חצאיתה מתנפנפת והיא מחזיקה מניפה. היא נראתה ממש כניגוד למקום המרופט והקטן וזה עורר בו צל של חיוך. היא שאלה: “האם זאת הדירה של מרת לואזל?”. “כן”. ענה הילד. “והיכן היא?” שאלה. “יצאה לקנות כמה ירקות מן השוק כדי להכין לנו ארוחה” ענה. “ואתה הבן שלה? בכלל לא ידעתי שיש לה בן! טוב, אגש ישר לעניין כי אני ממש ממהרת. אני מרת פורסטייה, חברתה הוותיקה של אמך. תן לאמך בבקשה את המכתב הזה” היא הוציאה מתיקה מעטפה לבנה עליה היה כתוב:”לכבוד מרת לואזל”. ” בבקשה, אל תשכח, זה חשוב.” “בסדר”, אמר הילד, שממש הסתקרן והחל לבהות במעטפה. הגברת מיהרה לה לדרכה והבן הניח את המעטפה על השולחן הקטן בצד. לילד לא היה מה לעשות. הוא הילך בבית, משליך מבטים כמהים לעבר המעטפה. בסופו של דבר, החליט לפתוח את המעטפה לפני שתגיע אמו, כי היא תמיד כעסה כשחיטט בדבריה הפרטיים.

הוא פתח את העטיפה בזהירות, על מנת של תיקרע ואמו תדע שנגע במעטפה. הוא לא האמין למראה עיניו כשפתח את המעטפה. בתוכה היה כסף. “זה הרבה כסף…” חשב לעצמו הילד. “אמי תשמח מאוד על המתנה.” הוא סגר את המעטפה, הניח אותה במקום שבה הייתה לפני שפתח אותה, והתיישב לקרוא באחד הספרים היחידים שהיו בביתו הקטן.

כשחזרה מרת לואזל מהשוק, היא ניגשה אל השולחן הקטן וראתה מעטפה. “בני, מה זה?” היא הצביעה על המעטפה שהייתה מונחת על השולחן. “מעטפה מאישה מגונדרת שהגיעה לכאן. היא חיפשה אותך וכשראתה שלא היית כאן, הניחה את אותה מעטפה על השולחן.” אמר הילד, והוסיף: “לא פתחתי אותה, באמת.”
מרת לואזל הייתה סקרנית ופתחה את המעטפה לאט. היא זכרה איך אמרה לה מרת פורסטייה שהשרשרת שבשבילה עבדה 10 שנים שלמות, הייתה מזוייפת. כשהמעטפה הייתה פתוחה לגמרי היא ראתה כסף. הרבה כסף. היא ספרה את השטרות הרבים והגיעה לסכום של 36 אלף פרנקים ו-500 פרנקים נוספים. מרת לואזל נשארה דוממת במקומה. “אמא…” התחיל הילד אך לא ידע מה לומר. מרת פורסטייה הביאה לה את כל הכסף שעלתה השרשרת המזוייפת וגם את כל הכסף ששילמה מרת לואזל על השרשרת האמיתית. מרת לואזל הייתה אסירת תודה. היא אמרה לבנה: “בני, אני יוצאת שוב. אני הולכת להודות לאישה שנתנה לנו את הכסף הזה. לפני שנים, איבדתי מחרוזת שהייתה שייכת לה. חשבתי שהמחרוזת אמיתית ולכן קניתי מחרוזת ששווייה 40 אלף פרנקים אך נמכרה לי ב-36 אלף. לאחר 10 שנים שעבדתי קשה, התברר לי שהמחרוזת הייתה מזוייפת. כעסתי, זה נכון, אבל לא אמרתי דבר. כעת, אותה האישה שהמחרוזת הייתה שלה, החזירה לי את כל הכסף- הסכום שעלתה המחרוזת שקניתי, והסכום שעלתה המחרוזת האמיתית. אני חייבת למצוא אותה ולהודות לה על מעשיה.” הילד הקשיב לסיפור, חשב קצת ואמר: “אבל אמא, הסכום אכן הגיע לך. היא הייתה צריכה להגיד לך שהמחרוזת מזוייפת, לפני שלקחת אותה ממנה.” “אתה צודק,” אמרה האם, “אבל אני מרגישה שאני צריכה להודות לה. היא יכלה לתת לי להסתדר בעצמי, אבל היא בכל זאת החזירה לי את הכסף שמגיע לי.” הילד הנהן ואז שאל: “אמא, אני יכול לבוא איתך גם?” “כן, בני” ענתה לו מרת לואזל בחיוך והם יצאו לחפש את מרת פורסטייה.

הם חיפשו וחיפשו אך לא מצאו אותה. כשהתייאשו חזרו לביתם, ולהפתעתם מרת פורסטייה חיכתה להם בכניסה לביתם. “מה את עושה כאן?” שאלה מרת לואזל. “רציתי לפגוש אותך ולכן חזרתי לכאן וקיוויתי שגם את תהיי בביתך.” אמרה מרת פורסטייה, “הרגשתי אשמה גדולה לאחר ששמעתי על כל עבודתך הקשה במשך כל השנים. רציתי לתת לך את הכסף ולדבר איתך עוד אז, אך מיהרת ללכת ולא הקשבת לקריאותיי אליך. אנא סלחי לי על מעשיי, בעבר היה חשוב לי כל-כך המעמד שלי ולא רציתי שיידעו שהשרשרת מזוייפת, ויזלזלו בי, אך אם רק היית מספרת לי אז שאיבדת את השרשרת, הייתי מספרת לך הכל.” דמעות התמלאו בעיני מרת לואזל. “בעבר היינו חברות טובות” המשיכה מרת פורסטייה, “ונוכל להמשיך להיות, אם תסלחי לי על מעשיי. נוכל לשבת יחד עם ילדינו ולדבר על כל דבר, ללא סודות נוספים. התגעגעתי אלייך ולחברתך במהלך השנים”. “אמא, סלחי לה” אמר בנה המאומץ התמים של מרת לואזל. מטילדה, שכעסה יותר על עצמה מאשר על על מרת פורסטייה, מכיוון שלא אמרה את האמת כבר אז, לפני שנים, החליטה לפתור את הסיבוך. הסיבוך שנוצר בה כבר מלידתה, והחל להיפרם כאשר נאלצה לעבוד שנים רבות סתם, וכאשר אימצה את האדם החשוב ביותר בחייה. באותו רגע היא החליטה להפוך לאדם חופשי מעצמו, סלחן כלפי אחרים וגם כלפי עצמו, שאוהב את מה שיש לו ואת מי שיש לו. “מרת פורסטייה,” אמרה, בעוד גוש דמעות חוסם את גרונה והינה מתקשה להוציא את המילים שחשבה עליהם מתוך פייה.” אינך צריכה כלל לבקש סליחה! אני אשמה בכל המעשה! כמובן, שנחזור להיות כמו פעם, שתי נערות צעירות, חברות טובות, אבל… נהיה עם לב טוב יותר ומוסר אחר, שלא תלוי במוחשיות אלא בפנימיות”. מרת פורסטייה הסתכלה עליה בחרטה, ואמרה “מטילדה, יקירתי אני אשמה..”

“לא לא! כמובן שאני חברתי היקרה!” קטעה אותה מטילדה במהלך דיבורה,

“מטילדה! תקשיבי לי! לא סיפרתי לך שהמחרוזת מזוייפת בגלל רוע לב! התערבתי עם חברתנו מרת בנט, על זה שאם תחזרי אותה אלי או תגנבי אותה! אך לא חשבתי שתביאי אחת אמיתית במקום זאת שאיבדת!”

מטילדה המופתעת הרגישה נבגדת מחברתה, אך לא יכלה לכעוס עליה, מכיוון שבאמת לא היו חברו תטובות באותו הזמן, לכן, בזכות המוסריות החדשה שבנה הצעיר ועשר שנות העבודה הקשות שלה, החליטה לסלוח לה וכך הסיבוך הנפשי של מטילדה, של הגחמות המיותרות ואי הסיפוק העצמי, הגיע לפיתרונו.