רקע

חג השבועות הוא מועד שאין לו מועד. בשונה מחגי ישראל שמועדם מצוין בתורה, ספר דברים קובע את מועד החג לא כיום בלוח השנה, אלא ביחס לעונה החקלאית: “מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ”

(דברים, ט”ז, ט’-י’).

לאחר שבועות הקציר, מתחילה עונת הביכורים, הבשלת פירות הקיץ. המשנה במסכת ביכורים מביאה תיאור חי וצבעוני של מנהג הבאת ביכורי הפירות אל בית המקדש: תושבי הכפרים  והעיירות עולים לירושלים עם הביכורים, כשלפניהם הולך שור שראשו מעוטר, ותושבי ירושלים יוצאים לקדם את פניהם.

בתקופת בית שני קבעו החכמים את ראשית ספירת העומר ליום קבוע, יום אחרי א’ פסח. כך נקבע גם מועד חג השבועות, מקץ שבעה שבועות, ליום ו’ סיון. בדומה למועד חג השבועות, לא צוין בתורה גם המועד המדויק בו ניתנה, אלא משך הזמן שחלף מיציאת מצרים. עם חורבן בית המקדש השני והיישוב היהודי בארץ ישראל, חדל מנהג הבאת הביכורים. באין מקדש ובאין עבודת אדמה וביכוריה קבעו חז”ל מסורת חדשה לפיה התורה ניתנה אף היא ביום ו’ סיון, וכך נוסף לחג השבועות חג מתן תורה. תוכן חדש, רוחני, לחג השבועות של עם אשר גלה מארצו. במאה ה-16 יצרו המקובלים בצפת מנהג, לפיו מוקדש ליל החג ללימוד תורה, הנקרא “תיקון”, כהכנה רוחנית לציון קבלת התורה, ביום החג.

עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ביקשו החקלאים לשוב ולציין את החג החקלאי, וחידשו את מנהג הביכורים. ביכורי תוצרתם נמסרו כתרומה לקרן הקיימת לישראל.

סיפור החג

תורת ישראל היא תורת חיים. היא נועדה לכוון את החיים הממשיים, ולא לשרטט אידיאל בלתי-מושג. כאשר מוסרת התורה את המצוות החקלאיות, היא כורכת יחדיו גם מתווה-דרך לחברה צודקת, וגם ביטוי לחירות העם שיצא ממצרים: “כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:  לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה” (דברים, כ”ד, י”ט-כ”ב). תיאור  חי של תקופת הקציר, על הפועלים הקוצרים והעניים המלקטים את השיבולים שנשכחו מאחורי הקוצרים אנו מוצאים במגילת רות, אותה נהוג לקרוא בחג השבועות.

בספר דברים, כ”ו, א’-י’, עוד בטרם כניסת עם ישראל לארץ, מתואר כיצד יש לקיים את מצוות הבאת הביכורים. לאחר מסירתם לידי הכהן צריך החקלאי לאמר: “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב…” (דברים, כ”ו, א’-י’) פסוקים אלו הם  הבסיס ל”מגיד” בהגדה של פסח.

מצוות הבאת הביכורים היא המצווה לחגוג את היכולת להגשים את התורה, להפוך אותה ממצווה שניתנה בסיני למעשה חי בארץ-ישראל. לממש את היציאה משיעבוד ועבדות במצרים לחיי חירות ועבודה בארץ. על מנת לקיים את חיי החירות בארץ, יש צורך לבנות בה חברה צודקת, של אנשים חופשיים שאינם משועבדים, אחרת תהפוך התורה שוב מתורת חיים לתורה שבלב.

כאשר חידשו החלוצים בעמק יזרעאל את ההתיישבות החקלאית בארץ, לא רצו לשמור ולקיים את חג השבועות בצורה שהכירו מחיי הגולה, כחג מתן תורה בלבד. בשנת 1925 כתב יוסקוביץ, מחברי קיבוץ אשדות יעקב: “מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. […] לא מקרי הוא הדבר שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו”. החלוצים שיצרו את חגיגת השבועות הגדולה המציגה את ביכורי ענפי המשק השונים, לא עשו זאת מתוך ויתור על הקישור למתן-תורה, אלא מתוך התאמתו לעולמם הרוחני, ומפעלם שחתר לבניית חברה צודקת.

בטקס הביכורים בקיבוץ עין חרוד בשנת 1937, אמר שלמה לביא, ממנהיגי ובוני הקיבוץ: “עבר  מפואר וגם חדשני. חג רענן חוגגים אנו בשרשרת העבר… הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. וזה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו – שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו, ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות… ולא רק חג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן-תורה, שניתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי, שגם הוא רואה ואינו נראה… תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שיחררה עבדים באשר הם […] היא שדורשת חוקה אחת לגר ולתושב”.

החלוצים ידעו לקשור את החידוש עם מסורת העבר, תרמו את הביכורים לקרן הקיימת, בה ראו את המכשיר לגאולת העם, וכך ביטאו שוב את הקשר בין מוסר התורה לבין הגשמתו בבניית החברה בארץ, והשיבו את  התורה להיות תורת חיים.

שמות החג

חג שבועות- 

“וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חיטים” (שמות לד, כב)

חג השבועות נקרא על שם שבעת השבועות (ארבעים ותשעה ימים), שסופרים מיום ראשון של חול המועד פסח, ט”ז בניסן, ועד ו’ בסיוון, שבו חל החג (לאחר ספירת העומר).

זמן מתן תורה-

“יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו” (מתוך תפילות החג)

בתפילה נאמר: “זמן מתן תורתנו”, אך בתורה לא נאמר בפירוש, כי זהו יום מתן התורה. ומסבירים זאת בכך שהתורה רצתה להדגיש, כי אין יום מסוים שבו קיבלו את התורה. אדם צריך לנהוג בכל יום כאילו קבל באותו יום את התורה.

יום הביכורים-

“וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה’ בשבועותיכם, מקרא קודש יהיה לכם” (במדבר כח, כו).

יום הביכורים או חג הביכורים על שם עונת הביכורים המתחילה בחג השבועות, עונה שבה כל אחד מישראל מצווה להביא את ביכורי פירותיו (הפירות הראשונים) לפני ה’ בבית המקדש. ביכורי שבעת המינים (חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, תמר) הושמו בסלים מיוחדים (סל הביכורים נקרא טנא), מקושטים היטב, והובאו לירושלים בתהלוכה חגיגית. כל בעלי המלאכה בירושלים נהגו להפסיק את עבודתם ולצאת לקראת עולי הרגל. כשהעולים לרגל מסרו את הביכורים לכוהנים בבית המקדש, נהגו לקרוא “מקרא ביכורים”, שהוא חיבור מתוך ספר התורה, שכלל ההיסטוריה מתקופת האבות ועד ההתיישבות בארץ.

חג הקציר-

“וחג הקציר בכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה” (שמות כג, טז)

חג הקציר, על שם עונת קציר החיטים המתחילה בתקופת החג.

עצרת-

חז”ל מביאים כמה הסברים לשם זה. ההסבר המקובל הוא, שחג השבועות הוא כעין המשך של חג הפסח. כשם שהיום השמיני לחג הסוכות נקרא שמיני עצרת (סיום החג), כך חג השבועות הוא כאילו העצרת וסיומו של חג הגאולה והחירות (חג הפסח).

אתנחתא מוסיקלית

ארץ זבת חלב

דינים ומנהגים

לחג השבועות קיימים מנהגים ודינים רבים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות.

תיקון ליל שבועות

תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות. בלילה זה, נוהגים להיות ערים כל הלילה ולעסוק בלימוד תורה.

לפי המסורת, חג השבועות הוא חג מתן תורה. מדי שנה בחג זה עם ישראל כאילו מקבל מחדש את התורה ולכן הנהיגו המקובלים בספרד בימי הביניים את “תיקון ליל שבועות”, שבו נהגו להישאר ערים ולהקדיש את הלילה כולו ללימוד תורה.
על פי המסורת, התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הינו ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג הוא בספר הזוהר שפורסם לראשונה בסוף המאה ה-13 ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. תיקון ליל שבועות מצוין ביום השישי בחודש סיוון – ו’ בסיוון – הוא חג השבועות.

לימוד זה של ליל שבועות נקרא “תיקון”, מהמילה – התקנה ולא מהמקולקל. בתיקון ליל שבועות מתקינים קישוטים לתורה, כפי שמכינים ומקשטים את הכלה לקראת החופה. בלילה זה, התורה היא הכלה, שאותה מתכוננים לקבל מחדש השכם בבוקר החג שזהו זמן קבלת התורה במעמד הר סיני (ספר שמות פרק יט)

סדר לימוד זה מקורו בקהילות הספרדיות, אך עם התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר”י המנהג התפשט גם אל קהילות אשכנזיות ובעיקר קהילות חסידיות. כיום נהוג בקהילות אשכנזיות רבות לימוד חופשי או שיעורים על ידי רבנים. בכמה קהילות ספרדיות נהוג שרבנים מוסרים שיעורים בנוסף לאמירת סדר תיקון ליל שבועות.

בימינו, מנהג תיקון ליל שבועות מתקיים גם בחוגים חילוניים רבים וגם אנשים לא דתיים מקדישים את ליל החג ללימוד נושאים אקטואליים – חברתיים ורעיוניים.

אכילת מאכלי חלב

אחד מן המנהגים המוכרים בחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב (ודבש) בחג השבועות. אכילת מאכלי החלב אינה מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי, שבא להזכיר לנו את הדברים הבאים:

 במתן תורה נצטוו ישראל על השחיטה ועל המאכלים האסורים, משום כך נאסר על בני ישראל השימוש בכלים הבשריים שהשתמשו בהם עד מתן תורה. להגעיל את הכלים וכך להכשירם לא יכלו, כיוון שהייתה שבת, לכן נאלצו לאכול מאכלי חלב. אנו נוהגים כך כיום, לזכר אכילתם ביום מתן תורה. מידע נוסף במאמר מאת יוסי פרקש

 בפסוקי קרבנות החג (במדבר כח, כו-לא) נאמר: “וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה’ בשבעתיכם וגו'” – ראשי התיבות של “חדשה לה’ בשבועתיכם” הם חלב, והרי רמז לאכילת מאכלי חלב בחג זה (ערוך השולחן, תצד,ה: קיצור שולחן ערוך, קג,ו).

לבוש בגדי לבן בשבועות

מדוע נהוג ללבוש בגדים לבנים בחג השבועות?

במעמד הר סיני נאמר: (י) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: … וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (שמות פרק י”ט י-יד). בגדים לבנים מסמלים את הטוהר והניקיון. כדברי דוד המלך (שנולד בחג השבועות): (ד) הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: …  (ט) תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין: (תהלים פרק נ”א ד-ט)

שבועות הוא חג מתן תורה. בקהילות הספרדים נהגו, שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי תורה, אומרים נוסח ‘כתובת נישואין’ שבין שני ‘בני הזוג’, והם כנסת ישראל  והתורה. לכבוד טקס הנישואין לובשים לבן.

על דברי קהלת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר: (קהלת פרק ט’ ז-ח) דרשו על לימוד תורה: והלוחות מעשה אלהים המה וגו’ אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד. “ושריך בעת יאכלו” (קהלת י) שקובעים עתים לתורה ואחר כך הם אוכלים לקיים מה שנאמר “לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט)  הה”ד (הדה הוא דכתיב = זה שכתוב) אחריו “בגבורה ולא בשתי” (קהלת י)  בגבורה של תורה ולא בשתייה של יין” (במדבר רבה פרשה י ד”ה ח מיין ושכר).

קישוט בעשבים ושושנים

נוהגים לקשט את בתי הכנסת והבתים בעשבים ויש המעטרים בשושנים מכמה וכמה סיבות:

התורה משולה לעץ על פי הפסוק: “עץ החיים היא למחזיקים בה”

בכדי להזכיר להתפלל על העצים, שבעצרת נדונים על פירות האילן (מגן אברהם)

זכר לביכורים שהיו מעטרים אותם בפרחי שושנים ועלים.

המלך דוד

בשבועות, יום פטירתו של דוד המלך, נוהגים בירושלים לעלות לקבריהם של מלכי בית דוד בהר ציון. יש הנוהגים להדליק בחג השבועות 150 נרות לזכרו של דוד המלך, כמספר המזמורים בספר תהילים (ק”נ = 150), שלפי המסורת, חבר אותו דוד המלך, נעים זמירות ישראל.

מגילת רות

לצפיה בסרטון מגילת רות

מגילת רות היא אחת מחמשת המגילות. היא מגוללת את סיפורה של רות הגיורת המגיעה לבית לחם בעקבות חותנתה היהודית, ואת תהליך השתרשותה בחברה היהודית.

ויהי בימי שפוט השופטים

“ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ” (רות א’, א’)

המגילה פותחת בציון הזמן של המאורע הראשון, אולם לא כתוב: ויהי בימי השופטים, אלא: ויהי בימי שפוט השופטים. המלה הנוספת “שפוט” מאפשרת לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

בימים ששפטו השופטים או בימים ששפטו את השופטים

“שהיו השופטים עצמם מקולקלין, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו, שאם אומר לו השופט: טול קיסם מבין שיניך – הסתלק ופרוש מעבירה קטנה פלונית שבידך, יכול זה לומר לו: טול קורה מבין עיניך – פרוש מעבירה חמורה שבידך” (רש”י).

ברקע לפנינו דור פגום, שנשתלח בו רעב להחזירו למוטב, ועל פני רקע הדור מובלט בית אלימלך,רם במעמדו ושפל באיכותו, שבעת צרה עזב את יהודה, והתחתן עם בנות מואב. לאחר מכן באו על בית אלימלך האסונות: תחילה מת אלימלך ואח”כ שני בניו – מחלון וכליון.

רות וערפה

עם מות הבנים, נעמי יוצאת בדרכה לבית לחם. היא עזבה בגלל מצוקה וחוזרת בגלל מצוקה. שלוש פעמים פונה נעמי לכלותיה לחזור: הפנייה הראשונה נתקלת בסירוב: “כי אתך נשוב לעמך” (א, י), הפנייה השנייה משכנעת את ערפה לחזור, הפנייה השלישית משכנעת את רות לדבוק בנעמי.

לכאורה, נעמי מבקשת את רות לחזור. אך אילו נעמי הייתה מעונינת בכך היא הייתה משתמשת בנימוקים משכנעים ומפרטת את היתרונות של יתרון השיבה למואב. תחת זאת היא אומרת באופן פרובוקטיבי: “הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה, שובי אחרי יבמתך”! (א, טו), שובי לאלוהייך! שובי לכמוש אלוהי מואב! והפרובוקציה מצליחה.

“ותאמר רות: אל תפגעי בי עמך עמי ואלהיך אלהי כה יעשה ה’ לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני לבינך” (א, טז-יז).

בועז

מלקטת חדשה בשדה שאספה את השיבולים שנפלו לקוצרים (מצוות לקט, שכחה) הייתה צריכה להמתין להסכמת בעל השדה כדי להיות מלקטת מן המניין.

גם מהתלמוד וגם מציורים עתיקים מהמזרח הקדמון עולה שפעמים היו קטטות בין המלקטים. רות העדינה והביישנית הייתה בהחלט זקוקה לתמריץ מבעל השדה. והנה בעל השדה הגיע. המגילה לא מספרת לנו מה מצא בועז ברות. חז”ל אומרים שהוא מצא בה צניעות והקפדה על המגבלות ההלכתיות של הליקוט. כמו כן, הם מציינים את יופייה החריג של רות. בועז מתקשר ברות בהדרגה ובעקבות תגובותיה החינניות הוא הולך ונפתח לקראתה.

תחילה: “בתי תדבקין עם נערתי וצמית ושתית מאשר ישאבון הנערים” וכשהיא מגיבה: “מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכרייה”? הוא מרעיף עליה שפע ברכות: “ותהי משכורתך שלמה מעם ה’ אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו”. תגובתה של רות: “נחמתני ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך” נושאת עמה אסוציאציה של הסכמה לנישואים, כמשמעות אותו הביטוי בדברי אביגיל לדוד: “הנה אמתך לשפחה” (שמ”א כה, מא).

מסתבר שבועז לא מיהר לקלוט את הרמז והציע לה לשבת בצד הקוצרים ואף מגיש לה במו ידיו מן הלחם “ויצבט לה קלי”.

הזיווג

כששמעה נעמי מפי רות שבועז היטה לה חסד, היא יעצה לה עיצה, שרות תופיע בלילה בגורן של בועז. נעמי ייעצה לרות לנהוג כתמר: “ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך”, ואחר כך “וירדת הגורן”. והיא לא עשתה כן, אלא אמרה: אם ארד כשאני מקושטת, הרואה אותי יאמר שאני זונה. לפיכך ירדה בתחילה הגורן, ואחר כך קשטה את עצמה. גם כשבועז נזדעזע ושאל מי את, היא לא הסוותה עצמה כמו תמר, אלא אמרה באופן ברור מי היא – “אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה”. מטרתה להישאר במשפחת בעלה, אצל גואל, ולהקים בזה את שם המת. מטרתה דומה למטרתה של תמר, אולם בשל דרכה האמיתית והישרה של רות הגאולה נעשתה בדרך מכובדת יותר ע”י נישואיהם.

בועז מעריך אותה על כך -“ברוכה את לה’, בתי! היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר”. היא קוראת לעצמה אמה, שפחה, והוא עונה לה: “בתי” בכך הוא מסלק את מחיצת הזרות מביניהם.

בדיעבד מתברר שרות ובועז יצרו “תיקון” היסטורי כפול. תמר, כלת יהודה, התחפשה לזונה כדי להקים זרע מיהודה ובנות לוט שכבו עם אביהן בשנתו כדי להמשיך את המין האנושי. רות ובועז תיקנו גורן את שתי הפעולות שבעבר הרחוק. כתמר, גם רות יצאה לקראת הגבר אך לא כזונה; וכבנות לוט, גם היא הגיעה לבועז בלילה. אך שלא כבמקרים הקודמים שבהם הגברים לא היו מודעים למעשיהם, בועז היה מודע והתקשר עם רות ע”י קידושין.

בית רות ובועז

התוצאה של נשואי רות ובועז מתגלמת בשלושה מעגלים.

המעגל הראשון: על חורבות משפחת אלימלך, המנהיג הירוד של דור ירוד, קמה משפחת המנהיג החדש.

המעגל השני מתחיל בדוד ומתרחב למלכות בית דוד. אף שדוד הוא דור רביעי לבועז ורות, רות נחשבת אם המלכות, השכר בא לה רק לאחר ארבעה דורות: כיסאו של דוד היה שכרה של רות. זמירותיו של דוד היו במידה מסוימת ירושתה של רות, לפי מאמרו של ר’ יוחנן: “למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד, שריווהו להקב”ה בשירים ותשבחות” (ב”ב יד, ב). השם רות, לפי זה, נגזר משורש רוה, ומשמעו של דבר, ששירתו של דוד ינקה ממבוע רווה שבנפשה של רות.

את המעגל השלישי מבשרת הנבואה (ישע’ פרק יא): “ויצא חוטר מגזע ישי” וגו’, הוא משיח בן דוד, אף הוא בנה הרחוק של רות.

קישורים נוספים

פעילות באתר גלים

תפזורת שבועות

!חג שמח

סלינו על כתפינו