יאנקו גרסת 2018

שיקולי בחירה בדמות –

השארנו את הסיפור עם אותם הדמויות ובחרנו בבניה להיות המספר כי לפי איך שהוא מספר את הסיפור הוא נשמע ילד סקרן , הוא מכיר את החברים שלו מאוד טוב ולכן יודע לספר עליהם המון דברים וזה מה שעזר לנו ללמוד על הדמויות בסיפור בעזרתו ,אין לו תכונה מיוחדת שמאפיינת אותו כמו שוקה שהוא ילד שובב או יאנקו שהוא ביישן ובגלל זה מתאים לו להיות המספר כי על המספר בסיפור הזה לא צריך לדעת כל כך הרבה דברים

מספר : בניה דהרי
שוקה : אושרי בדש
יאנקו : מני חתוכה

בגלל המלחמה הטיפשית הזאת אנחנו צריכים לפחד אפילו בבתים שלנו.
אם המלחמה הזאת לא הייתה אני ואושרי בטח כבר היינו חצי שיכורים, על הגג של מתקני הפארק ושרים שירים של זוהר ארגוב בפול ווליום אבל במקום זה אנחנו תקועים בבית שלו משחקים דמקה כי החשמל קרס ואין אינטרנט.
השעות פה עוברות כמו נצח ומה שהכי מדכא זה שאתה לא יודע מתי זה יגמר ותוכל לחזור לשגרה שלך.
” אני אפילו מתגעגע לבית הספר ” אמרתי. ” טוב, אני לא ” אושרי אמר. אני יודע שהוא מתגעגע לבית הספר, טוב הוא לפחות מתגעגע לתשומת הלב שנתנו לו שם.
בואו ואספר לכם קצת על אושרי בדש.
הוא דיי גרוע בלימודים אבל באופן מפתיע במתמטיקה הוא מפציץ, הוא ממש נחמד כשמכירים אותו אבל יש לו פתיל קצר, פעם אחת מתן ניסים זרק עליו כדור בהפסקה ואושרי פשוט איבד את זה, הוא נתן לו בוקס ושבר לו את האף, אבל חוץ מזה הוא באמת ילד טוב ירושלים. לאושרי יש רק אמא, אבא שלו התחפף מהארץ כשהיה בן 6, ויכול להיות שבגלל זה הוא כל כך אגרסיבי.

אחרי בערך ארבע וחצי שעות של משחקים שמרגישים כאילו לא ייגמרו לעולם אימא של אושרי נכנסה לחדרו ואמרה לי ” בניה אימא ביקשה שתחזור הביתה ” .
בדרך כלל זה לא קורה ולכן רצתי הביתה הכי מהר שהייתי מסוגל.

הגעתי הביתה ממש מהר כי אנחנו גרים בהפרש של כמה בתים. נכנסתי וראיתי את אמי ואבי מחכים לי יושבים עצובים על הספה וקראו לי לשבת איתם.
אחרי בערך דקה שאף אחד לא דיבר אבא אמר ” בניה, מחר מעבירים את כל הילדים לכפר סבא “. לא היה לי דבר לומר. ” אנחנו נהיה בסדר ,בניה, אנחנו נגור בינתיים עם דודה רבקה ונדבר איתך כל הזמן בטלפון “.

אבא קם מהספה ונגע לי בכתף ” אל תדאג יהיה בסדר ” ונכנס לחדרו ואימא אחריו .
ישבתי על הספה בערך עשר דקות לא מבין מה קורה , עליתי לחדר והתחלתי לארוז תיק.
נשארתי ער עד חמש בבוקר ולמעשה הייתי צריך לקום עוד שעה עם תיק ארוז.

את התיק הספקתי להכין אבל המחשבות לא עצרו לרגע, איך אני אסתדר בלי החברים שלי? או בלי אמא ואבא? מרוב המחשבות נרדמתי.
התעוררתי. ישר הסתכלתי על השעון והוא הראה את השעה 08:43. נכנסתי ללחץ כי ההסעה האחרונה יוצאת ב 09:00, קמתי לצחצח שיניים לקחתי את התיק ורצתי לשים נעליים. נכנסתי למטבח ולקחתי תפוח, אמא ואבא כבר לא היו בבית, הם היו בעבודה אז לא הייתה לי הזדמנות להגיד להם שלום לפני שאני הולך.
יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת. הלכתי לכיוון התחנה כשאני רואה את ההסעה מתקדמת לכיווני,
הנהג פתח את הדלת ועליתי לאוטובוס.

הגענו לכפר סבא אחרי נסיעה של בערך שעה וחצי והורידו אותנו ליד הבניינים, אישה ניגשה אליי ושאלה מה השם שלי מפה לשם היא הביאה אותי למקום המגורים הזמניים שלי. מי שקיבלו אותי היו אישה וילדתה בת העשר. ” אני מיטל וזאת הבת שלי נועה. אנחנו נורא שמחות לארח אותך “.  מיטל לקחה אותי לחדר הוא היה יחסית גדול. באמצע החדר הייתה מיטה ומשני צדדיו היו ארון ושולחן כתיבה, התחלתי לפרוק את דבריי כשלפתע אני שומע רעשים חזקים.

יצאתי מהחדר והסתכלתי על מיטל ” תוכל בבקשה ללכת לבדוק מה פשר הרעש הזה? אני חושבת שזה מהדירה שליד. ” יצאתי מהדירה ושמעתי שהרעש באמת מהשכנים של מיטל. ניגשתי לדלת ודפקתי כמה פעמים עד ששמעתי צעדים מתקרבים לכיוונה. פתחו את הדלת. אני לא מאמין זה היה אושרי !!
אושרי : ” בניהההה ”
בניה : ” אושרייי ”
אושרי : ” בניהההה ”
בניה : ” אושרייי ”
אושרי : ” בניהההה ”
בניה : ” אושרייי ”
אושרי : ” בניהההה “

מיטל יצאה מהבית ואמרה ” טוב הבנתי אושרי בניה אושרי בניה. אני מניחה שאתם מכירים? ”
” כן, אושרי החבר הכי טוב שלי ” אמרתי ” אני יודע שרק הגעתי אבל יש מצב שאני אוכל להיות איתו קצת? ” מיטל נענתה בחיוב.
” ממתי אתה מבקש רשות ” אמר אושרי בציניות ומשך אותי לכיוון המעלית.
החלטנו ללכת לחקור את האזור בו אנו נמצאים.
אחרי זמן קצר של שוטטות הגענו לשכונת עלייה ומצאנו עצמנו הולכים בין חצרות של אנשים כשלפתע הבחנו בנער בן גילנו יושב מתחת לעץ על כיסא גלגלים, היה לו שיער ועיניים חומות. הוא הבחין בנו ושאל לשמותינו. אושרי ענה ” קוראים לי אושרי וחברי הטוב פה הוא בניה ” ” אתם לא מהאזור פה נכון? אפשר להבחין בזה ” ענה הילד ” ולך איך קוראים? ” שאלתי ” מני. מני חתוכה. “

” נעים להכיר ” אמרתי ” יש מצב שתוכל לעשות לנו סיבוב בשכונה? ” אני מעדיף להישאר בבית. רוצים אולי להיכנס? יש לי פלייסטיישן ” הוא אמר, נענינו בחיוב ונכנסנו.

ימים חלפו ואני ואושרי המשכנו להיפגש עם מני, קבענו ללכת ביום ראשון למרינה בהרצליה ושניסע בקו 21 לשם , אני ובניה כבר יודעים איך לנסוע בקו הזה אבל מני הודה לפנינו שהוא מפחד לנסוע באוטובוסים כי המעבר מאוד צר לכיסא גלגלים והיו כמה פעמים שהוא נסע באוטובוס עם אמו או סבתו .
אמרנו לו שאין לו מה לפחד ושאנחנו כבר יודעים בדיוק מתי לעלות לאוטובוס ובאיזה תחנה בדיוק לרדת .
הגיע יום ראשון וניפגשנו שלושתנו מחוץ לבניין שלי ושל ובניה , התחלנו לצעוד לכיוון התחנה בערך רבע שעה והגענו בדיוק בזמן לאוטובוס , העלנו ביחד את הכיסא גלגלים של מני מהדלת האחורית כי היא הייתה רחבה יותר ,שילמנו על כרטיס ונסענו .
היה כל כך כיף שמענו שירים באוטובוס והתחלנו להתקשר לחברים שלנו מאשקלון ולשאול אותם איך הם מסתדרים במקומות החדשים שלהם .

אחרי שעה סוף סוף הגענו , הנסיעה הייתה ארוכה אבל לא הייתי מוותר על רגע מהנסיעה .
הלכנו למרינה ומני כל כך שמח ללכת עם חברים לבד באוטובוס בפעם הראשונה .

נכנסו לאכול פיצה באחת המסעדות שהיו שם , הזמנו את האוכל שלפתע נשמעה עזקה , אושרי התחיל לרעוד ופניו של מני החווירו , שלושה מלצרים קראו לכולם לכיוון המקלט .
הגענו בין האנשים האחרונים וכבר לא היה מקום , נלחצתי. אושרי ומני התחילו לבכות. נשכבנו במהירות על הרצפה כשידנו על ראשנו ו ״בום״ נשמע פיצוץ גדול , ידענו שזה היה קרוב למסעדה וישר יצאנו לראות מה קרה , הפארק מליד המרינה התפוצץ שבתוכו שני ילדים קטנים מפוצצים לרסיסים .
כוחות הביטחון לקחו אותנו לכביש הראשי וניסו כל הזמן לשים לנו ידיים על העיניים, לקחנו קו אוטובוס חזרה הביתה ומני לא הפסיק לבכות לרגע , אושרי הרגיע אותו ואני לא יכלתי לדבר אפילו לא דקה .
סוף סוף הגעתי לדירה ונכנסתי לישון .
עבר שבוע מאז התקרית הנוראית הזאת וכל לילה ולילה התמונה של הילדים המפוצצים לרסיסים עולה לי לראש ואני שואל את עצמי למה צריך את כל זה ?

רפלקציה – יובל
היה כיף לעבוד על הסיפור נהנתי לעבוד בשיתוף והמצאנו כל חלק וחלק של הסיפור ביחד לפעמים לא הסכמנו על דברים אבל אחר כך דיברנו וחשבנו על דברים ששתינו רוצות ומסכימות עליהם ובסוף יצאה תוצאה ממש טובה לקחנו אחריות ונפגשנו כמה פעמים והמשכנו ובסופו של דבר יצא סיפור לדעתי ממש יפה ונהנתי מכל רגע.

רפלקציה – גל
העבודה הייתה כיפית וממש נהנתי גיליתי שהדימיון שלי יותר מפותח ממה שחשבתי ושקל לי לרשום סיפורים ואני יכולה לרשום אותם גם בשפה גבוהה היה קצת בעיות פה ושם אבל התגברנו וסיימנו את הסיפור ולפי דעתי הוא יצא ממש טוב ועכשיו יהיה לי יותר קל לרשום סיפורים ואני חושבת שהסיפור שלנו ממש מעניין ומלמד הרבה על זה שלא כל הדור שלנו מלא במסכים ושווה קריאה.