תיאטרון ישראלי

כיצד זה התחיל?

התיאטרון בישראל התפתח והתמסד עם השנים, מהצגות חובבניות שהעלו תלמידי בתי הספר שבמושבות ארץ ישראל עוד מסוף המאה

התשע-עשרה, ועד לתיאטראות הגדולים והממוסדים של מדינת ישראל כיום.

מסגרת התיאטרון המאורגנת הראשונה שידועה הייתה בשנת 1905, אז חלוצים מהעלייה השנייה ארגנו תיאטרון חובבים ביפו בשם “חברת חובבי

האומנות הדרמטית”.

התיאטרון היה אחת החזיתות במלחמת השפות ביישוב, קבוצות התיאטרון ביקשו לבסס תרבות עברית ולאומית.

כמה מהתיאטראות בארץ

האהל

בשנת 1925 נוסד בידי משה הלוי תיאטרון הפועלים ההסתדרותי “האהל”, שייעודו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים ולהציג מחזות בעלי זיקה סוציאליסטית-חלוצית-ציונית כולל מחזות בעלי רקע מקראי, המציגים מחזות מקראיים כמחזות מוסר סוציאליסטיים, למשל “ירמיהו” מאת שטפן צווייג ו”יעקב ורחל” מאת קרשנניקוב (שהועלה ב-1928 בתרגום אברהם שלונסקי). התיאטרון פעל עד לשנות ה-60, כשבין הצגותיו הידועות היה “החייל האמיץ שוויק” בכיכובו של מאיר מרגלית (1935). עוד נמנו עם שחקני האהל אברהם חלפי ויעקב איינשטיין. אחד מן המחזאים הבולטים שמחזותיהם המקויים הועלו ב”האהל” היה נחום בנארי. נתן אלתרמן התקין עבור האהל תרגומי מחזות מהשפה הצרפתית, בהם “החולה המדומה” ו”גם הוא באצילים” מאת מולייר.

הבימה

בשנת 1928 הגיע לישראל תיאטרון הבימה, שפעל במוסקבה וערך מסע הופעות בעולם. התיאטרון השתקע בארץ והתאחד עם התיאטרון הארץ ישראלי. בהמשך בלט התיאטרון בהעלאת הצגות קלאסיות, ובסוף שנות החמישים הפך ל”תיאטרון הלאומי” של ישראל. הכוכבת הגדולה שלו, שזכתה לכינוי “מלכת התיאטרון הישראלי”, הייתה חנה רובינא. התיאטרון ניכר בהשפעת שיטת סטניסלבסקי ובמבטא הרוסי המודגש של שחקניו.

הקרקע שהכינו קבוצות התיאטרון המקומיות השתלבה עם הצלחתה הבינלאומית של הבימה ותרמה להצלחת התיאטרון. הבימה העלתה מחזות קלאסיים ומתורגמים ואף עודדה יצירה מקומית ובמסגרתה פעלו המחזאים אהרן אשמן וש. שלום שהעלו מחזות מחיי החלוצים בארץ ישראל. מסורת זו הגיעה לשיאה בהצגת “בערבות הנגב” מאת יגאל מוסינזון .

-22 בינואר 2012, נחנך משכנה החדש של “הבימה” במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, שרת התרבות והספורט לימור לבנת וראש עיריית תל

אביב-יפו, רון חולדאי. “הבימה” בניהולם של מנכ”לית התיאטרון אודליה פרידמן, סמנכ”ל התיאטרון בני צרפתי והמנהל האמנותי אילן רונן.

ההצגות הבולטות שהועלו מאז כניסת התיאטרון למשכנו החדש:

• מחזאות ישראלית עכשווית: “המאהב” (על פי א.ב יהושע), “יהוא” (גלעד עברון), “עשר דקות מהבית” (מאיה ערד), “אשה בורחת מבשורה” (על פי דוד גרוסמן), “פליישר” (יגאל אבן אור);
• מחזאות ישראלית קלאסית: “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (נתן אלתרמן וסשה ארגוב), “איש חסיד היה” (בעריכת דן אלמגור), “לא ביום ולא בלילה” (אברהם רז);
• מחזאות יהודית קלאסית: “מירל’ה אפרת” (יעקב גורדין), “אדם לא מת סתם” (על פי דבורה בארון), “סיפור פשוט” (על פי ש”י עגנון);
• מחזאות מודרנית בת זמננו: “פרסונה” (אינגמר ברגמן), “ערי מדבר אחרות” (ג’ון רובין בייטס), “משהו טוב” (איילין מרפי), “חיזור גורלי” (ג’יימס דירדן), “מה עושים עם ג’ני?” (דונלד ר. ויילד);
• מחזאות קלאסית: “הסוחר מוונציה”, “קוריולנוס” (ויליאם שקספיר), “הדה גאבלר” (הנריק איבסן), “החייל האמיץ שוייק” (ירוסלב האשק), “ליזיסטרטה” (אריסטופאנס), “הקמצן” (מולייר)^[, “אדיפוס המלך” (סופוקלס), “אבא גוריו” (על פי אונורה דה בלזאק), “לבד בברלין” (על פי הנס פאלאדה)^[26]“תמונתו של דוריאן גריי” (על פי רומן מאת אוסקר ויילד);
• מחזות זמר: “גבירתי הנאווה” (אלן ג’יי לרנר), “אוויטה” (טים רייס ואנדרו לויד ובר), עלובי החיים (אלן בובליל וקלוד מישל שונברג על פי הרומן מאת ויקטור הוגו).

הקאמרי

בשנת 1945 אסף הבמאי יוסף מילוא חבורת שחקנים צעירים (בהם יוסי ידין וחנה מרון שהופיעו יחדיו במסגרת להקת “מעֵין זה”, להקת הזמר והבידור של הבריגדה היהודית) והקים את התיאטרון הקאמרי. מטרת התיאטרון הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית “צברית” טבעית ומדוברת, בניגוד למכובדות הקלאסית של “הבימה” ולמבטא הרוסי הכבד שאפיין את שחקניה. ההצגות “הוא הלך בשדות” מאת משה שמיר, שהעלה התיאטרון במלחמת השחרור ו”הם יגיעו מחר” מאת נתן שחם, שהועלה ב-1950 ביטאו רוח זו. בין היתר ביימו בקאמרי לצד מילוא הבמאים פיטר פריי, שמואל בונים והיי קיילוס, שתרמו לרוח המודרניזםשאיפיינה את התיאטרון בשנות החמישים. הקאמרי התבונן אל עולם התיאטרון האנגלוסקסי, לא לעולם הרוסי של הבימה מזה ולא לעולם מחזות המוסר האירופאים שאפיין את “האהל” מזה. כן פנה התיאטרון במוצהר לטעם הקהל ולא ביקש לחנך אותו.

המדינה בראשיתה המשיכה את תפיסת התיאטרון כשופר ליצירת קונצנזוס אידאולוגי ואתוס משותף, לקליטת עליה ולבניין החברה.^[3] שלושת המחזות החשובים שהוצגו בשנים 1948–1950, “הוא הלך בשדות”, “בערבות הנגב” ו”הם יגיעו מחר”, נכתבו בידי אנשי “דור בארץ” (דור תש”ח או דור הפלמ”ח) ועסקו בעיצוב הזהות הלאומית ואתוס הצבר, יפה הבלורית והתואר, הלוחם האמיץ אך הרגיש, סמל שלילת הגולה וההתחלה החדשה. אתוס שמחזאי שנות השישים, השבעים והשמונים יעסקו בניפוצו בכל דרך אפשרית.

‘תיאטרון פרינג

תיאטרוני הפרינג’ מעלים מחזות שאינם מוצאים את ביטויים בתיאטראות הממוסדים. בשנות החמישים היה זה “תיאטרון זירה”, אותו ייסד בתל

אביב מיכאל אלמז, שהתמחה במחזות מקוריים ודרמה אוונגרדיים (כמו “מחכים לגודו”). בשנות השבעים הוא ייסד את תיאטרון “המרתף”. ב-1969 ייסד אריה מרק את “תיאטרון פרגוד” בירושלים. בין תיאטרוני הפרינג’ המרכזיים כיום נמנים “תיאטרון הסימטה” ביפו ותיאטרון הפרינג’ בתל אביב וקבוצות תיאטרון כגון קבוצת רנה ירושלמי, תיאטרון קליפה, אנסמבל ציפורלה, תיאטרון נוצר ועוד.

צירים חשובים בתיאטרון השוליים בישראל הם פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, המתקיים מאז 1980 ומהווה כר פורה לצמיחה ולהעשרה תיאטרונית חדשה ופסטיבלתיאטרונטו, המיועד להצגות יחיד, המתקיים בתל אביב מאז 1990.

בשנת 2006 הוקם בירושלים תיאטרון ייחודי ששמו המרתף. התיאטרון הוקם ביוזמת נערות מההוסטל בית הצברית בירושלים. במרתף ישנו בית-ספר למשחקהמאתר בני נוער במצבי סיכון, המחוננים בתחום אמנויות הבמה ומכשיר אותם להיות שחקנים מקצועיים. כיום פועלת במרתף להקה קטנה, מבוגרי בית הספר, שמצליחים לשלב את הכישורים שרכשו במהלך חייהם עם משחק מקצועי.

בקרב ערביי ישראל פועלים מספר קבוצות תיאטרון, כגון “התיאטרון הערבי-עברי ביפו”.

החל משנת 2005 מוענק פרס קיפוד הזהב למספר קטגוריות של תיאטרון הפרינג’.

שחקני תיאטרון מפורסמים בארץ

גילה אלמגור

 שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, סופרת ותסריטאית ישראלית. שיחקה בהצגות תיאטרון רבות וכן בכ-50 סרטי קולנוע – עובדה שזיכתה אותה

בכינוי “מלכת הקולנוע הישראלי”. כלת פרס אופיר ופרס ישראל לקולנוע.

זאב רווח

 שחקן, מפיק, תסריטאי, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי. זוכה שלושה פרסי אופיר – שניים כשחקן הראשי הטוב ביותר ואחד על מפעל חיים

ליא קניג

“שחקנית תיאטרון ישראלית, כלת פרס ישראל לתיאטרון (1987), מכונה “הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי.

אסף אשתר

 .שחקן וקומיקאי ישראלי .למד משחק בבית צבי (אחד מבתי הספר למשחק הגדולים בארץ) במחזור 1991.

חווית התיאטרון שלי

אהבתי לתיאטרון (במיוחד מחזות זמר) התחילה כנראה בכיתה ה-ו. אהבתי לחפש באינטרנט מחזות זמר ולצפות בהם בזמני הפנוי, ועם הזמן . .התפתח איזה חלום לשחק באחד מהם

תמיד רציתי ללכת לחוג דרמה, אבל תמיד התביישתי לבקש מאמא שלי שתרשום אותי לאחת מהם (כי חששתי שאולי אני לא אהיה מספיק טובה) אבל שנה שעברה החלטתי שאני נרשמת לחוג וזה סופי. כיום אני לומדת בבית הספר למשחק של הדר בן חמו במתנ”ס “פסגות השבע” כבר שנתיים .ואני נהנת ממנו מאוד

לצערי, המשפחה שלי לא חובבת תיאטרון כמוני והם אף פעם לא לקחו אותי לראות הצגה בתיאטרון רפרטוארי.

 הפעמים היחידות שהלכתי לתיאטרון היו עם החוג שלי. שנה שעברה לכנו לראות את המחזמר “עלובי החיים” (אחד ממחזות הזמר המצליחים

בעולם) והשנה הלכנו לראות את המחזמר “סימני דרך” (מחזמר על סיפור חייה של המשוררת נעמי שמר). שני ההצגות הועלו בתיאטרון הבימה.