טעם ורוד

כשאספתי את דריה מהגן היא החליטה שהיא רוצה ברד.

ירדנו במורד הרחוב והתקדמנו לעבר הקיוסק

“באיזה צבע את רוצה?” שאל המוכר כאשר החיק כוס פלסטיק שכנראה תחנוק איזה צב ים ובליבה קש בצבע רדיואקטיבי.

“רק ורוד” היא משיבה וזה כאשר היא לבושה בטייץ ורוד זרחני, חולצה ורודה, נעלי סירה מנצנצות וגומיה ורודה שמלפפת את שערה הדליל.

ובעצם, בלא יודעין, היא משלימה את שאלתו העגומה בתשובה עגומה לא פחות.

יצאנו מהקיוסק ואני זכיתי ל”מתנה” שלי.

“שנלך?” שאלתי אותה מפנטזת על המזגן המקרטע בביתה.

“לא” היא קבעה בנחרצות והתיישבה על הספסל המיוזע.

,”אני מחכה לעדי וגאיה” הסבירה לי בנועם

“איך את יודעת שהן יבואו ?”

“אני יודעת” קבעה בנחרצות.

הנה אני, יושבת על ספסל בחום של 30 מעלות,מחכה למושיעות שלי -גאיה עדי

שדרך אגב בחרו בארטיק בצבע עגול.