דלת הפלדה

פרק 1 –
הייתי כל כך קרוב.
ראיתי את דלת הפלדה העתיקה שבקצה המסדרון העצום שבבית הנטוש.
רצתי אליה בנחישות וליטפתי אותה בעדינות.
אני חיכיתי לרגע הזה כל כך הרב…
“מה אתה חושב שאתה עושה?!”
התנערתי בבהלה לקול המורה שלי, כאשר מצאתי את עצמי עומד בכיתתי, מלטף את השולחן שלי, בעוד אני יושב עליו.
חבריי שאגו מצחוק והסתודדו אחד עם השני בעוד אני עומד נבוך, מסתכל אנה ואנה, ולבסוף רץ אל דלת העץ ובורח החוצה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי.
השם שלי הוא לוק, אני בן חמש עשרה.
הוריי מתו בתאונת דרכים קשה, לפי מה שסיפרו לי. או לפחות, המשפחה המאמצת שלי סיפרה לי.
אני מניח שמיד אחריי שהוריי המאמצים לקחו אותי, הם התחרטו על זה.

אני ילד חם-מזג, ולא מפספס אף הזדמנות לשבור משהו, או לצעוק בזעם בקול רם.
לפחות ככה הייתי. לפני שגיליתי את הבית הנטוש שליד הכניסה לשכונה, לפני חודשיים.
ליד הבית היה שלט “מיועד למכירה; להצעות יש להתקשר למספר הבא: ”
בהתחלה לא הפגנתי בשלט יותר מדי עניין.
ככה הייתי, מפקפק בכל דבר שאני רואה.
“כנראה שמישהו פשוט מחק את המספר.” אמרתי בשעמום. אבל כשהתחלתי לראות דרך החלון שיש משהו בתוך הבית, מסתובב… הסקרנות שלי התחילה לפעול. ניסיתי להיכנס דרך דלת העץ הגדולה, שהייתה נראית כאילו היא לקוחה מאיזשהי טירה מהסרטים, אבל הדלת הייתה נעולה.
“טוב, למה ציפית לוק?” שאלתי את עצמי בטון מלגלג. “הבית הזה בטח נמצא פה כבר כמה שנים!”
אבל בכל זאת, רציתי להיכנס לתוך הבית המסתורי. “אולי תנסה דרך החלון.” הסתובבתי במהירות שיא כדי לראות מי דיבר, עוד הייתי במתח מהבית הנטוש שעמד לפני.

ראיתי את חברי הטוב הארולד, עם חיוך מרוח על פניו הצוחקות, כמו תמיד.
“אתה בטוח שלפרוץ לבית הזה זה רעיון טוב?”
הוא שאל אותי. “תפסיק לדבר ובוא לעזור לי כבר!” הוצאתי את האולר שאני תמיד מחזיק עליי, והתחלתי לנסות לנפץ את החלון.
“או, זה הלוק שאני מכיר!”
הוא צחק והתחיל להגיד עוד משהו, אבל קולו נבלע בקול ניפוץ זכוכית חזק.
הוא נבהל וברח במהירות. אפילו לא ניסיתי לעצור אותו. “כל כך מתאים להארולד. להשתפן ברגע שקורה משהו פלילי.” גיחכתי לעצמי בעוד אני מזתחל דרך החלון אל פנים הבית, ומוצא את עצמי באמצע אולם מבואה ענק, אשר ממנו יוצא מסדרון ארוך, מלא בדלתות מכל צדדיו.
התחלתי להתקדם בשקט במסדרון, אך לאט לאט החשיך האזור, “הלוואי שהיה פה איזשהו אמצעי תאורה! איך הבעלים הקודמים חיו פה?!” צעקתי בתסכול.
לפתע שמעתי קול מוזר, מעיין משהו שמעולם לא שמעתי לפני כן. הקול היה נשמע כמו שילוב מוזר של שירה, ביחד עם בכי ולעג.

עיני נפלו על דלת פלדה ענקית בעוד חיפשתי את מקור הרעש המוזר.

התחלתי לשמוע חריקות מוזרות מהדלת וברחתי.
מאז, אני חולם על דלת הפלדה כל יום. לפעמים אלה חלומות בהקיץ, לפעמים אלה החלומות בלילה, אבל דבר אחד ידעתי בוודאות: אני חייב לחזור לשם.
ואז קיבלתי החלטה. ברחתי מבית הספר לכיוון הבית שלי, התעלמתי מאנשים ברחוב לחלוטין, נכנסתי הביתה בסערה והגבתי בנהמה חלשה לאימי המאמצת ששאלה: “לוק? למה הגעת כל כך מוקדם?”
חטפתי מהמדף בחדרי את הפנס והאולר שלי,
“אמאאניחייבללכתאניאחזוראחרכך!”
מילמלתי במהירות בעוד אני יוצא החוצה בריצה וטורק מאחוריי את הדלת לאימי ההמומה.
רצתי לכיוון הבית הנטוש. מתעלם מהשמש היוקדת, ומרמזורים. כי למי אכפת מרמזורים.
לאחר דקה של ריצה ראיתי את הבית באופק,
כשהתקרבתי התחלתי גם לשמוע את הקול המשונה. רצתי לבית וראיתי שהחלון שניפצתי תוקן. “אני מניח שהארולד פחד שאני אתפס, והוא ייתפס יחד איתי, אז

הוא תיקן את החלון.” מילמלתי בלי לחשוב על כך יותר מדי. ניפצתי את החלון בעזרת האולר בפעם השנייה, ונכנסתי לבית. הדלקתי את הפנס שלקחתי איתי והתחלתי לרוץ במסדרון הארוך, לכיוון הדלת העצומה שראיתי בסופו חודשיים קודם לכן.
ואז ראיתי אותה. את הדלת עליה חלמתי בכל החודשיים האחרונים.
הרעש המוזר, שעד אז נשמע כזמזום קל באוזן, התחזק כעת פי שבעה.
רצתי לכיוון דלת הפלדה בלי לחשוב, ופתחתי אותה.
הסתכלתי בפה פעור על מה שראיתי מאחורי הדלת, בעוד הפנס שלי נופל על הרצפה ונשבר.
לא היה אכפת לי מכלום. פשוט רציתי לברוח.
אבל לא הייתי מסוגל.
האנשים שראיתי שם… לא. אי אפשר לקרוא להם אנשים. היצורים שראיתי שם, היו פשוט מקסימים. ובאותו זמן, מחרידים.
היו שם בני אדם, שכל עורם פשוט לא היה קיים,
העיניים שלהם היו לבנות לגמרי, ולאחד מהם היה מין משהו דמוי זקן, כמה שערות

שצמחו לו על הסנטר. וכולם הסתכלו היישר אליי. אני ידעתי שאסור לי להתקרב אליהם. אני פשוט ידעתי.
ידעתי שהם מסוכנים. אבל…
פשוט לא יכולתי להפסיק לבהות בהם.
“זה… זה לא יכול להיות. אני פשוט הוזה.”
פסקתי בשקט. והתחלתי להתקרב אליהם לאט לאט. בניגוד לרצוני. עמדתי כעת במרחק מטר מהם. בתוך חדר אפל. ושאלתי:

“אתם הבעלים של הבית?”

הייצור עם הדבר דמוי הזקן התחיל לדבר. קולו נשמע כקול של נחש, ובין מילה למילה הוא גנח בכאב.
“לוק… כל כך הרבה זמן עבר…”
לראשונה באותו יום, חשתי פחד. זה היה מפתיע, כי בדרך כלל אני לא טיפוס שפוחד. אבל המראה שראיתי היה כה לא רגיל, שאני מניח שכל בן אדם ממוצע

היה מתחיל לפחד.
“אי… איך אתה יודע… את השם שלי?”
הקול שלי נשמע כלחישה, וההד הידהד בחדר האפל מספר פעמים עד שהייצור התחיל לדבר שוב, לפתע ראיתי בעיניו סבל שלא יתואר, והוא התחיל לצעוק.
“לא! מה יהיה עם לוק?! אתם לא יכולים!”
הוא נפל על ברכיו בעוד הוא ממשיך להתחנן, בזמן שכל שאר הייצורים הביטו בו בארסיות והתחילו לגרור אותו בחזרה אליהם.
לפתע הבנתי איפה אני נמצא.
הקסם של הייצורים, שגרם לי לבוא אליהם, התפוגג ברגע שהם נעצו בי מבט חודר.
פלטתי יבבה חלושה והתחלתי לרוץ לעבר דלת הפלדה, והתקדמתי במסדרון החשוך, עד שמצאתי את החלון שניפצתי.
אבל הוא היה מתוקן שוב.
“אני אהרוג את הארולד!”
צעקתי בעוד אני מוציא את האולר מהכיס.

לפתע שמעתי משב רוח מדלת הכניסה, וראיתי שהיא פתוחה. אני לא יכול להגיד שזה לא היה מוזר. כי עד עכשיו הדלת הייתה נעולה.
אבל העיקר לצאת מפה כמה שיותר מהר!
חשבתי לעצמי בעוד אני רץ דרך הדלת החוצה.
אני חופשי! חשבתי לעצמי ברגע שלקחתי נשימה מהאוויר הצלול להפתיע שהיה בחוץ.
צלול… יותר מדי. אני לא חושב שאי פעם אני נשמתי אוויר כל כך צלול! אבל הרגשה חמימה התפשטה בי. ו… התעלפתי.
—————-=+=—————-
הדבר הראשון שאני זוכר אחרי שהתעוררתי היה ששכבתי על רצפת אבן קרה.
הדבר השני שקרה, היה שנזכרתי.
כל הזיכרונות ממקודם פשוט חזרו אליי ברגע.
הסתכלתי מסביבי וראיתי עשרות אנשים. רובם ישנו, או אוליי היו מעולפים כפי שאני הייתי.
היינו מוקפים בקירות זכוכית, שנראתה מעט משונה, בחדר בגודל ממוצע.

אך ראיתי שם עוד פרצוף מוכר אחד. על הפרצוף הייתה הבעת פנים מבולבלת, והנחתי שגם הוא מנסה להיזכר מה קרה ולהבין איפה הוא.
“הארולד…” לחשתי. הקול שלי היה צרוד. לא ידעתי כמה זמן הייתי מעולף, אבל ידעתי שלא שתיתי כבר הרבה זמן. פניו של הארולד נטו הבעה של תדהמה כאשר הוא ראה אותי.
“ל… לוק? אתה יודע מה זה המקום הזה?”
הוא לחש בחזרה. שמעתי תקווה בקולו, הוא היה בטוח שאני יודע איפה אנחנו ואיך הגענו לפה.
“לוק? אתה בסדר?” מהמחשבה על כך שהוא חושב שאני יודע איפה אנחנו עלתה לי הבעה מוזרה על הפנים. “כן, כן. אני בסדר. אני…” היססתי לרגע כשרציתי לספר לו איך הגעתי לכאן. אני מכיר את הארולד הרבה זמן, והוא פשוט עומד להטיף לי מוסר, של כמה חסר אחריות זה היה.
“אני חזרתי הביתה מוקדם מבית הספר, ופתאום התעלפתי וקמתי כאן.”
זה לא היה נראה כאילו לגמרי קניתי את אמונו, אבל הוא החליט להסתפק בזה שאני כאן. למזלי.

“אז, לוק, איך אנחנו עומדים לפרוץ את קיר הזכוכית הזה?” הוא שאל בעליצות מזוייפת.
בהיתי בהארולד בתהדמה. הוא אף פעם לא היה הבחור שהציע לעשות משהו מסוכן, או לעבור על חוקים. הוצאתי את האולר מכיסי והתקרבתי אל קיר הזכוכית המשונה. “זה לא יעזור לכם. אני כבר ניסיתי את זה.” אמר קול גבוה.
אני והארולד הסתובבנו וראינו נערה, שנראתה בערך בגילנו, עם שיער ארוך, ומבט נחוש על פניה. “התעוררתי פה כבר לפני שעה. בזמן שכולכם הייתם מעולפים. אני כבר ניסיתי לפרוץ את קיר הזכוכית בכל דרך אפשרית בערך.”
“בערך?” הארולד עטה את אותה הבעה של תקווה כשהוא הסתכל עלייה בציפייה.
“אלא אם אתה חושב שאני מומחית לקירות זכוכית לא שבירים?” היא הסתכלה עליו בסתמיות, הוציאה פנקס מהכיס והתחילה לרשום. “מה זה?” שאלתי בחשד, ודי התעצבנתי מהתשובה שקיבלתי. “זה פנקס.” היא אמרה, גילגלה עיניים, והמשיכה לכתוב.
“אבל מה את כותבת בפנקס?” דייקתי את השאלה ונעצתי בה מבט נוקב.
“זה כבר לא עניינך.” היא אמרה וחייכה חיוך מזוייף, תוך כדי שהיא ממשיכה לכתוב

בפנקס.
“את יכולה לפחות להגיד לנו מי את?”
היא נשמה נשימה עמוקה והתחילה לדבר במהירות.
“אני טארה וובסטר, בת חמש עשרה וחצי, ההורים שלי נרצחו כשהייתי בת ארבע, מאז אני חיה אצל המשפחה המאמצת שלי, עם שלושה אחים ואחות. מספיק מידע בשבילך, שרלוק?”
בעוד אני מנסה לעכל את מה שהיא אמרה מצאתי את עצמי פולט קריאה.
“היי! אל תקראי לי שרלוק!”

לפתע ראיתי את הארולד מהצד מתכווצץ בפחד.
“הארולד, הכל בסדר?” שאלתי אותו בדאגה.
בתגובה הוא הרים את האצבע שלו לאט לאט… והצביע עליי. רגע, עליי? הסתכלתי מאחוריי במהירות וראיתי את אחד מהייצורים שראיתי מאחוריי דלת הפלדה מתקרב אל שלושתנו במהירות, בעוד הוא נושא מעיין חרב מוזרה ביד אחת וביד השנייה מסמן לנו לבוא אחריו.

פרק 2 –
התחלתי להריץ תוכניות בראשי תוך שהארולד עוד התכווץ בפינה, וטארה רשמה בפנקסה כמשועממת. הייצור הגיע אלינו. הוא תפס בכתפי שלושתינו עם ידיו והחל לרוץ יחד איתנו אל עבר קיר הזכוכית. “עצור! אנחנו נתקע בקיר!” שמעתי את הארולד צועק לידי ומיד לאחר מכן מכסה את פיו בידיו כאילו אמר משהו רע. לרגע גם אנע התחלתי לחשוש שמא ניתקע בקיר הזכוכית, שכבר היה במרחק חמישה מטרים ממנו, אבל ברגע שנגענו בקיר, פשוט עברנו דרכו אל חדר שונה לגמרי מאיפה שהיינו עד עכשיו.
החדר היה מואר לגמרי, גדול פי שלוש מהחדר הקודם, ובסופו היה כס עם ששה חורים ומהם בלטו שש אבנים קטנות בצבעים שונים, ועליו ישב עוד ייצור. הנחתי שהוא המנהיג שלהם או משהו.
הייצור שעד כה החזיק בכתפינו, עזב אותנו עכשיו. הוא הלך לפינת החדר ופשוט הסתכל עלינו, יחד עם עוד כמה ייצורים אחרים.
לפתע שמעתי שוב את הקול הנחשי, שבקע בפיו של הייצור שישב על הכס.

“שלום ילדים,” הוא פנה אלינו בחיוך לבבי מזוייף להחריד. “ברוכים הבאים לטראגלון, המקום המושלם לילדים חסרי הורים”.
שלושתנו הסתכלנו אחד על השני בבלבול, אבל מי שהיה נראה הכי נסער היה הארולד.
“אבל יש לי הורים! אני לא מאומץ!”
“זה מה שאתה חושב,” חייך הייצור בעוד הארולד פשוט עמד ובהה ברצפה. “אז כמו שאמרתי, ברוכים הבאים לטראגלון. אני מניח שאתם מבולבלים עכשיו, אבל אנחנו צריכים אתכם ערניים לעבודה, אז נעשה עכשיו מדריך מהיר.”
הוא לקח נשימה והמשיך. “אז, בטח ראיתם אותנו, ואתם נורא מבולבלים כי לעולם לא ראיתם אותנו לפני, לנו קוראים גרוטאלים. והמקום הזה,” הוא החווה לעבר החדר “הוא הבית שלנו. התפקיד שלנו הוא לדאוג שכל ילד חסר הורים יימצא את הבית שלו כאן. אבל, אנחנו נותנים את אזהרתנו. ילד שלא יתנהג יפה, יישלח אל ההלסקול.”
התגובה הייתה מיידית. ראיתי שכל הגרוטאלים שהסתכלו עלינו עד עכשיו, הפנו את מבטם בכאב. וראיתי שגם טארה שמה לב לזה, כי היא שאלה את הייצור שאלה

מיד אחרי שראתה את התגובה של כולם. “אממ… אדוני? מהו ההלסקול?” הגרוטאל שישב על הכס ענה לה בתשובה מספקת אך לא מספקת. “מקום שאת לא רוצה להגיע אליו.” הוא אמר בסבר פנים רציני.
הוא בהה בנו כמה שניות ואז הכריז “בסדר, קחו אותם אל התחנה הראשונה.”
—————-=+=—————-
קרה לכם פעם שנחטפתם אל מקום לא ידוע, בידי ייצורים מוזרים שנקראים גרוטאלים?
אני אישית לא חושב שזה קרה לכם.
קרה לכם שגרוטאל משונה הוביל אתכם אל מכונה גדולה, מלאה באבנים?
גם זה בטח לא קרה לכם.
אז לי זה כן קרה. לי, לחברי הארולד, ולטארה.
“יש תוכנית איך בורחים מכאן?” הסתכלתי על כולם. טארה הכניסה את פנקסה לכיסה והסתכלה עלי במבט ספק מבולבל ספק מרוצה. ” בורחים? פתאום זה אנחנו, שרלוק?”
גילגלתי את עיניי כאשר פלטתי אנחת “נו באמת.” ארוכה. “אסור לנו לריב. אנחנו

נברח מפה ביחד. או שאתם מעדיפים להישאר כאן ולריב?”
הארולד תקע בשנינו מבט חודר שגרם לנו פשוט לא לדבר אחד עם השני בעשר דקות הבאות.
אחרי בערך עשרים דקות הליכה, הגענו למכולה גדולה, שהכילה בתוכה אלפים על אלפים של גרגירי עפר, כל אחד בצבע שונה.

“בואו.” אמר הגרוטאל שהוביל אותנו עד עכשיו, והלך איתנו לאזור מלא בעוד ילדים, כולם עם מבט ריק בעיניים. כל אחד מהילדים פשוט עשה את אותה פעולה. אסף ערימת עפר מהמכולה בעזרת כף מוזרה, זרק את כל העפר אל תוך מעין חור בתוך השולחן, שפך משהו שנראה כמו לבה על העפר, והוציא עם מלקחיים משהו שנראה כמו אחת האבנים מהכס של המנהיג, רק יותר קטנות.
האבנים היו בגודל אגוז מלך כל אחת, והילדים פשוט עשו את זה באופן אוטומטי.
ולפתע הבנתי בדיוק מה המקום הזה מנסה לעשות. “הם מעבידים ילדים.” לחשתי לטארה ולהארולד. הם רק הינהנו והמשיכו לבהות במכולה ובילדים המסכנים.
הגרוטאל לקח אותנו לשלוש עמדות אטומות לגמרי, צמודות אחת לשנייה, כדי שלא נוכל לתקשר אחד עם השני.

“בהתחלה אתם תהיו בעמדות אטומות,” הוא חייך באכזריות, “עד שתאבדו תקווה.” ובמילים אלו הוא סגר את העמדות שלנו, בעזרת מנעול, שהיה נראה עשוי מחומר מתכתי.
נאנחתי, והתחלתי לעבוד.