הטרקטור בארגז-החול

הדוד אהרון היה הטרקטוריסט של הכפר.

הוא עשה לטרקטור את כל התיקונים והטיפולים:

כיון לו את המנוע, החליף לו את השמנים, חיזק לו את הברגים

וגֵּרֵז לו את הצירים.

וחוץ מזה, הדוד אהרון והטרקטור עבדו יחד:

בבוקר הדוד אהרון חיבר לטרקטור מיכל של חלב.

פק-פק-פק הם לקחו את החלב מהרפת למחלבה.

אחר-כך הדוד אהרון חיבר לטרקטור מכסחה.

פק-פק-פק הם כסחו את העשבים הרעים.

אחר-כך הוא חיבר לטרקטור מחרשה.

פק-פק-פק הם חרשו תלמים בשדה.

אחר-כך הוא חיבר לטרקטור מַשְׂדֵּדָה.

פק-פק-פק הם שִׁדְדוּ את הרגבים

אחר-כך הוא חיבר לטרקטור מפזרת-זבל.

פק-פק-פק הם פיזרו זבל בשדות.

אחר-כך הוא חיבר לטרקטור מקצרה.

פק-פק-פק הם קצרו את הָאַסְפֶּסֶת בשביל הפרות.

אחר-כך הדוד אהרון חיבר לטרקטור עגלה גדולה.

פק-פק-פק הם הביאו את  הָאַסְפֶּסֶת לרפת.

ולפעמים הדוד אהרון חיבר לטרקטור שרשרת-גרירה.

פק-פק-פק בשביל לחלץ איזה אוטו ששקע בבוץ.

בערב השמש שקעה, וכולם הלכו לישון. אמהות ואבות,

ילדים וילדות, פרות וסוסים, תרנגולות ואווזים,

אפילו הדוד אהרון הלך לישון.

והטרקטור? הטרקטור עמד בחצר וחיכה שיתחיל יום חדש,

הדוד אהרון יבוא, ושוב הם יצאו לעבוד.

ככה חלפו הרבה שנים.

הטרקטור כבר עבד ועבד ועבד, וכבר גרר וחרש

ושידד וחילץ,ואט-אט הוא התחיל להזדקן ולהתעייף.

וגם הדוד אהרון כבר עבד ועבד ועבד ועבד,

וכבר שימן וכיון וחיזק ותיקן, וגם הוא קצת התעייף.

ויום אחד הדוד אהרון בא לחצר עם עוד איש ואמר לטרקטור:

“תכיר, בבקשה זה הטרקטוריסט החדש.”

וגם טרקטורים חדשים הגיעו אל הכפר:

אחד כחול עם מחפר מאחור.

אחד כתום עם כף מלפנים.

אחד ירוק עם מיזוג-אויר והגה-כוח.

והיו להם מנופים, והיו להם רגליים הִידְרָאוּלִיּוֹת,

והילוכים אוטומטיים, והנעה כפולה,

וצמיגים עם שיניים של גומי, ומנועים חזקים מאוד.

והטרקטור הישן?

הטרקטור הישן כבר היה עייף מאוד.

חיברו לו מחרשה, והוא השתעל.

ניתקו את המחרשה וחיברו לו משדדה – והוא גמגם.

ניתקו את המשדדה וחיברו לו מקצרה – והוא נחנק.

ובסוף הוא השתנק, השתתק, עצר ולא זז.

הטרקטוריסט החדש אמר: שְׁמַאטֶה.

הגזבר של הכפר אמר: נְבֵלֶה.

המזכיר אמר: פֵּיגֶר.

והם לקחו את הטרקטור הישן ושלחו אותו

לגן-הילדים.

הגננת צבעה אותו בצהוב ובכחול, צירה עליו פרחים ופרפרים

והעמידה אותו בארגז-החול.

איזו בושה… עכשיו, במקום לעבוד ולחרוש וּלְשַׂדֵד ולגרור,

הטרקטור היה צעצוע. ילדים טיפסו עליו,

קפצו עליו, סובבו לו את ההגה ועשו קולות.

וכבר שכחו אותו התלמים בשדה, ושכחו אותו העצים במטעים,

ושכחו אותו הפרות ברפת, ושכחו אותו העובדים במחלבה.

רק הילדים קפצו עליו כל היום,

לחצו לו על הדוושות ומשכו בידיות.

הטרקטור היה בטוח שזהו, שהוא ישאר צעצוע לעולמים.

אבל לילה אחד, שהוא עמד בארגז-החול והיה עצוב מאוד,

מי בא פתאום לבקר?

נכון מאוד, הדוד אהרון.

היה לו ארגז-כלים גדול, והוא הוציא ממנו מברגים,

פְּלָאיֶרִים, מְשַׁמֶּנֶת, ג’אבקות, מפתחות ופטישים.

הוא הדליק פנס, טפח לטרקטור על הכנף, נשכב תחתיו והתחיל לעבוד.

וככה, כל לילה, בחושך-בחושך, בשקט-בשקט,

הדוד אהרון בא אל גן-הילדים וטיפל בטרקטור הישן.

הוא ניקה והחליף ושימן וכיון ובדק ותיקן,

ובוקר אחד, כשהילדים באו אל הגן, הם ראו בארגז-החול שלהם

טרקטור אחר לגמרי.

לא טרקטור צעצוע עם פרחים ופרפרים,

אלא טרקטור ממש, יפה ואדום, ורתומה לו עגלה יפה,

עם ספסלים מעץ וצמיגים שחורים.

הדוד אהרון מילא דלק, בדק שמן, הוסיף מים, התיישב

על המושב ואמר: “בוא נלך לעבוד.”

“הוא לא יניע,” אמר הטרקטוריסט החדש.

הטרקטור השתעל קצת ואמר: “פחח-פחח-פחח-פחח…”

“הוא תכף יכבה,” אמר הגזבר.

הטרקטור התחמם קצת והודיע: “פחחק-פחחק-פחחק…”

“הוא לא יצליח לזוז,” אמר המזכיר.

והטרקטור התחמם והכריז: “פק-פק-פק-פק! אני מוכן לעבוד.”

“לעלות על העגלה, ילדים” אמר הדוד אהרון,

“נוסעים לטייל.”

וזהו. מהיום ההוא זאת הייתה העבודה של הטרקטור הישן

ושל הדוד אהרון. כל יום בבוקר הם רתמו את העגלה היפה עם הספסלים,

עברו בכל הכפר ואספו את הילדים לגן,

וכל יום בצהרים הם לקחו אותם בחזרה לבתים.

ופעמיים בשבוע הם לקחו את הילדים לטיול,

להראות להם איפה הם חרשו וזרעו וְשִׁדְדוּ כשהם היו צעירים.

ולפעמים…

ולפעמים הם נסעו לשדות, רק שניהם לבדם.

הדוד שר שירים,

הטרקטור הישן טרטר טרטורים,

לא ממש כמו פעם,

אבל שמחים ומאושרים.