עמי ותמי

בארץ היערות היה היה חוטב עצים. אשתו האהובה מתה, והוא גידל לבדו את שני ילדיו הקטנים.

חלפה שנה, וחוטב העצים התחתן עם אישה אחרת. החיים בבקתה שביער היו קשים, ופרנסה לא הייתה בשפע. והאישה החדשה שבהתחלה חייכה  והשתדלה, הפכה להיות כועסת ועצובה.

לילה אחד, אחרי שכיבו את העששית וכולם הלכו לישון, אמרה האישה החדשה לחוטב העצים:” ככה אי אפשר לחיות. אין לנו די אוכל לארבע פיות. אני מציעה שתיקח את הילדים שלך ליער, ותשאיר אותם שם. מי יודע, אולי מישהו ימצא אותם וידאג להם טוב יותר מאתנו.”

“אבל…אבל… מה יהיה אם אף אחד לא ימצא את ילדי הקטנים, ילדי האהובים? תני לי לחשוב על פתרון אחר,” התחנן חוטב העצים.

” אני לא אוותר! אני לא יכולה לסבול יותר!” לחשה האישה החדשה.

אבל הילדים עמדו מאחורי הדלת ושמעו את כל דבריה של האם החורגת.

“מה נעשה?” בכתה הבת, שקראו לה תמי.

“אל תדאגי” ענה אחיה, עמי. ” יש לי רעיון מצוין איך נמצא את הדרך חזרה.”

למחרת עם שחר העיר האב את הילדים, ובקול שהתאמץ להיות עליז אמר: “ילדים , אנחנו יוצאים לטיול קצר ביער, כמו שאתם אוהבים.”

עמי ותמי הלכו איתו, ובזמן שהלכו , פורר עמי את פרוסת הלחם שהחביא בכיסו, ופיזר את הפירורים לאורך הדרך. כך , חשב, ימצאו את הדרך הביתה. זה היה רעיון מצוין, אבל הציפורים חיסלו את הפירורים מיד, וכשעמי ותמי נשארו לבד, הם לא הצליחו למצוא את הדרך חזרה, והלילה ירד.

וכך, חבוקים ורועדים מקור, הם חיכו שהלילה יעבור.

למחרת המשיכו לתעות בדרכים, עד שלפתע ראו בין העצים בקתה עשויה כולה ממתקים-עם גג משוקולד, וקירות מעוגיות, מצופים בסוכריות.

הם התקרבו בריצה והתחילו לאכול ,וללקק ולזלול- פינה, וידית של דלת.

תמי הייתה ממש שמחה וצוהלת ועמי קרא:” איזה פלא!” אבל פתאום הם שמעו מתוך הבקתה המתוקה קול צרוד , שנשמע כמו חריקה:” תאכלו, תזללו, חזירים קטנים, שיהיה לכם לבריאות, בטלנים.” ולפני שהבינו מה קרה , הם היו בתוך הבקתה, קשורים, ומכשפה איומה עומדת וצוחקת להם בפנים. “חה, חה, חה אני ממש מתרגשת. טיפשים שכמותכם, נפלתם ברשת. ואני- לא הרבה אני מבקשת. את , ילדה טיפשה, תעשי כל עבודה קשה, ואתה , לכלוב! ילד עלוב! ואחרי שתאכל וקצת תשמין, אעשה מימך גולש וחמין”.

וכך, בכל יום נגשה המכשפה לכלוב ומיששה את אצבעו של עמי, כדי לבדוק אם היא כבר שמנה. אבל במקום אצבע עמי הושיט לה עצם של עוף, והיא ממש השתוללה בסוף. היא הייתה כל כך רעבה שהחליטה לאכול אותו וזהו.

“ילדה, הדליקי אש בתנור!” היא ציותה, “והכניסי את ראשך פנימה, לראות אם האש לא כבתה.”

אבל תמי, שהייתה ילדה חכמה, מהרה ואמרה:” מכשפה יקרה, אני לא יודעת לבדוק לבד, אולי תכניסי את הראש רק לרגע אחד?”

וכשהמכשפה הכניסה לתנור את ראשה המחודד, תמי דחפה אותה תכף ומיד, וסגרה עליה את הדלת. זה סופה של המנוולת!

אז שחררה תמי מן הכלוב את אחיה האהוב, והם התחבקו והשתוללו וצחקו וזללו- שוקולד וסוכריות, עוגיות וכל מיני שטויות. ואכלו למכשפה את השמיכה ואת הכריות. ומתחת לשמיכה הם גילו עוד המון סוכריות נוצצות, שבעצם היו אבנים טובות, והם מילאו את כיסיהם בכל האוצרות, ומרוב שמחה יצאו מהבקתה בריצה. “הביתה, הביתה,” צרחו הילדים, ואז נזכרו בעצב, שאת הדרך הם לא יודעים.

לפתע ראו על אחד העצים את הציפור שאכלה את הפירורים שעמי פיזר.

“הנה הציפור שלנו!” קרא עמי. ” אם נעקוב אחריה, נמצא את הדרך.”

הציפור עפה מעץ לעץ, ועמי ותמי רצו אחריה, עד שהגיעו הביתה, אל בקתת העץ הקטנה שבקצה היער.

כשדפקו על הדלת, שמעו קול חלש ועצוב: “מי שם?” הילדים בקושי הכירו את קולו של אביהם האהוב. מרוב עצב וצער הוא נחלש. כל הימים ישב לבדו בחשכה, ובכה. והאישה- היא מזמן ברחה.

חיבק חוטב העצים את ילדיו, הושיב אותם לצדיו, והשמחה שבה אל פניו.

אז הוציאו הילדים מכיסיהם את האבנים הטובות. ” ילדים, האוצר הזה יספיק לנו לכל החיים,” קרא האב בשמחה, “אבל האוצר הגדול ביותר שיש לי הוא שניכם, ולעולם שווה לא אוותר עליכם!”