חג הסיגד

חג הסיגד

ספר נחמיה הוא מקור למנהג של הסיגד. הוא הראשון בתנ”ך ומשמש ליהודי אתיופיה.
מתוארת העצֶרת של העם בירושלים לכריתת הברית. יהודי אתיופיה
אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית, אך הם עושים זאת במועד שקבעו כוהני
הקהילה מאז ראשיתו של החג: חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לשבועות  החל חמישים יום לאחר פסח.
הסיגד מזכיר את מתן התורה בהר סיני, כיסוד הברית עם האל. בחג הסיגד
מחדשים הגולים שהגיעו לארץ בימי נחמיה את הברית. בימי שיבת ציון (הקמת
הבית השני) כינסו עזרא ונחמיה את העם, קראו בפניהם את התורה ועשו
עמם את אמנת הנאמנות לתורה.

“אתה הוא ה’ הא-להים אשר בחרתָ באברם והוצאתו מאור כשדים ושמתָ שמו אברהם… ועל הר סיני ירדת ודבר עִמהם משמים ותִתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצוות טובים. ואת- שַבת קָדשךָ הודעת להם ומצוות וחוקים ותורה צִוויתָ להם ביד משה עבדך. ולחם משמים נתת להם לִרְעבם ומים מסלע הוצאתָ להם לִצְמאם ותאמר להם לבוא לרשת את-הארץ אשר-נשאת את-ידך לתת להם” (נחמיה, פרק ט).
יהודי אתיופיה המחדשים את הברית חשו משמעות מיוחדת בקיום המנהג:
למרות הסבל הכרוך בשמירה על נאמנות לעם היהודי, הם חשו צורך מדי שנה
לחדש את הברית עם עמם ועם תורתם.

החג שימש עבורם יום של קריאה לאל להחזירם לארצם, לציון. תפילות החג שחוברו במשך הדורות מדגישות את הזיקה לציון.