P.B.L בספרות מעין זקצר ויובל רשף

P.B.L- בספרות

מגישים: יובל רשף ומעין זקצר

למורה: שני פרמוט

א. בחרנו את דמותו של יאנקו כיוון שהוא דמות מסקרנת שעברה הרבה בחיים, הוא מסתורי ויש עליו הרבה מידע בסיפור, נוסף על כך יאנקו הוא דמות לא רגילה ואנו מתחברים אליה מאוד, יתר על כך יאנקו מצליח להתחבר למספר ולשוקה למרות שהוא מוגבל ואינו יכול לרוץ ולשחק כמו כולם, וזה נגע לנו בלב.

ב. שלום

שמי יאנקו ואני בן עשר. כבר כמה שנים שהמלחמה נמשכת. היום לפתע הגיעו נאצים לביתנו ולקחו את שני אחיי הגדולים. אמי נורא בכתה ואני לא הבנתי את המתרחש, לא קלטתי שלא אראה את אחיי לעולם. שבוע לאחר מכן שאלתי את אמא איפה הם ולאן לקחו אותם, היא לא ענתה ופרצה בבכי, אז הבנתי והתחלתי לבכות גם אני. מאז זה אני ואמא במציאות הנוראה הזו, ששונאים אותנו רק בגלל מי שאנחנו.

אתמול בצהריים חזרו הנאצים והוציאו את הבנים מהגטו ליער. היו שם כל מיני בורות גדולים ולא הבנתי את המתרחש. עלו לי כל מיני מחשבות רעות לראש, אבל הברחתי אותן כי אמא תמיד אמרה לי לחשוב חיובי. הם ציוו עלינו להקיף את הבורות ולפתע הם החלו  לירות עלינו. אחד אחד נפלו מכריי לבורות ואז הרגשתי פגיעה חזקה ובלתי ניתנת לתיאור ברגלי הימנית ונפלתי לאחור, לבור. אז הבנתי מה הם עושים. הם הורגים את כולם ושמים אותם בבור, לאחר מכן כשכולם יפלו, הם יכסו אותו. 

התחלתי לשים דם מהרגל על החולצה כדי שיחשבו שפגעו בי בלב ואני מת. עצמתי עיניים והפסקתי לזוז. ליבי פעם בחוזקה, רגלי כאבה מאוד אבל הפחד גבר על הכאב. שמעתי את הגרמנים עוברים אחד אחד ביננו ובודקים את הבורות. לאט לאט הרגשתי אדמה נוגעת בגופי. לפתע נשמעו קריאות בגרמנית, לא הבנתי מה נאמר, שמעתי צעדים שמתרחקים ממני, פתחתי את עיני והוצאתי ראש מהבור בכדי לראות את המתרחש. ראיתי אותם כגושים קטנים ורחוקים מאוד. הרגשתי הקלה גדולה. ניסיתי לטפס מן הבור ולא הצלחתי. הבנתי מה עלי לעשות. משהו שהבחיל אותי בצורה בלתי ניתנת לתיאור. לרגע עבר לי בראש לא לעשות את זה ופשוט להישאר שם. לבסוף החלטתי שלמען אמי האוהבת והדואגת, שאני כל מה שנשאר לה, לטפס מן הבור ולהגיע למקום מסתור, להתחבא בו ולנוח קצת. הלכתי לכמה שיחים שראיתי, נכנסתי בתוכם ופשוט נרדמתי. קמתי זמן מה לאחר מכן והרגשתי נורא. הייתי מבוהל והרגל נורא כאבה לי. לא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך מכאן. החלטתי ללכת ליער. פעם שמעתי על כמה יהודים שמסתובבים ביערות והורגים נאצים. 

הלכתי לחפש אותם. אחרי הליכה של בערך שעה ראיתי חבורה של אנשים, לא ידעתי עליהם כלום, לא יכולתי לדעת אם כל מה ששמעתי נכון. לפתע, החלקתי ונפלתי חזק ארצה. זה עשה רעש חזק והם גילו אותי, כיוונו עלי רובה ושאלו אותי, בגרמנית, משהו לא מובן. עניתי, בעברית, שאני לא יודע גרמנית ושאני יהודי שברח מהגטו. הם לא האמינו לי וביקשו ממני הוכחה. הראיתי להם את הרגל שלי, שכאבה כל כך בגלל הנפילה. הם כבר הבינו לבד ולקחו אותי למחנה שלהם, טיפלו בי ונתנו לי לאכול ולשתות. ביננו – האוכל לא היה טעים 🙂

אבל הטעם לא הזיז לי כבר. הרבה זמן שלא הרגשתי תחושת שובע וכשסיימתי לאכול, חזרתי לישון.

כבר שנה שאני איתם במחנה הזה. אתמול בבוקר, כשעשינו סיור, כמו כל בוקר, מצאנו שני ילדים שוכבים בתוך שיח. כשראו אותנו הם ממש נבהלו והחלו מרביצים לנו במקלות שהיו על האדמה. הם היו דקיקים ומפוחדים. הבנו שהם יהודים. ניסיתי לדבר אליהם בעברית. ברגע שפציתי את פי, הם פתחו עיניהם בתדהמה ושתקו. אמרתי להם שאנחנו נגן עליהם והם עקבו אחרינו בסקרנות.

הופתעתי מכך שסמכו עלינו כל כך מהר, לאחר מה שלפי גופם ופניהם עברו בחייהם הקצרים. הגענו למחנה לאחר ההליכה הארוכה והרגל כאבה לי למרות שהפצע החלים. לפי דעתי הכאב הזה ישאר לי כל החיים.

שבוע לאחר מכן יצאתי לסיור בוקר לבד. לפתע, ראיתי נאצים מרחוק והתחלתי לרוץ למחנה. נפלתי לאחת ממלכודתינו וזזה לי העצם בברך הפצועה. כל כך כאב לי. התחלתי לצעוק ולזעוק כדי שחבריי יבואו ויצילו אותי, לא היה לי שום סיכוי לברוח מהבור בכוחות עצמי. חבריי הגיעו וראו המון עלים בתוך הבור. סביר להניח שהם חשבו שאני גרמני, הרגשתי מישהו קופץ פנימה ומתחיל להוריד ממני את העלים. אמרתי להם שזה אני, הם עזרו לי לקום, לצאת מהבור, סחבו אותי חזרה למחנה ושמו לי תחבושת על הברך הפצועה.

לאחר חצי שנה של ששהינו במחנה החלטתי ללכת לחפש את אימי. דיברתי עם חבריי למחנה והסתבר לי שגם אמהות של שניים מהם נמצאות עם אימי בגטו. תיכננו מבצע שלא יכול להיכשל. הם סיפרו שיש להם חבר בגטו שיכול לעזור. קראו לו שלומי והוא היה אמיץ ותמיד מוכן לעזור לפי סיפוריהם, אך מסיבה שאין לו מה להפסיד – הוא איבד את משפחתו בשואה והחליט לעשות הכל למען שאר היהודים, שלא יסבלו את סבלו. במשך שבוע, כל יום עם רדת החשכה, הלכנו לשלומי וסגרנו את התכנית

הלכתי בעזרת קביים מעץ שחבריי הכינו לי. זה היה קשה, אך משתלם.

התכנית הלכה כך: שלומי הלך לדבר עם שלושת האמהות, להגיד להן שביום שבת, בארבע בצהריים הן יגיעו לחצר העבודה ליד השעון. אנחנו נערוב לנאצים בשעה 10:00 בבוקר ביום שבת כאשר הם בסיורי שלישיות. אני אשאר מאחורי העצים שליד המחנה, שני חברי עומדים מאחורי עץ גדול, ברגע שהנאצים יעברו על ידם, אני יורה עליהם ואז חברי, יעקב ויצחק, יתנפלו עליהם עם סכינים. כשימותו, ניקח את הנשקים והבגדים שלהם. ואז ביום שבת בארבע אחר הצהריים נגיע לכניסה לגטו עם בגדי הנאצים ונגיד ששלחו אותנו לקחת ארבעה יהודים לבורות. החלטנו שמי שידבר יהיה יעקב כי הוא דובר גרמנית. יום שבת הגיע וקמנו מוקדם כדי להיות מוכנים למקרה שהנאצים יקדימו. עשר בבוקר הגיע והם עוד לא שם. לאחר שעה הם החנו את רכבם בכניסה ליער והתחילו ללכת לכיווננו. הם עברו ליד העץ של יעקב ויצחק ואני התחלתי לירות, את שלושת הכדורים הראשונים פספסתי ונלחצתי, אך בכל זאת המשכתי לירות וסימנתי ליעקב ויצחק להסתער.רגע לפני שיעקב ויצחק הסתערו התחלתי להרעיש כדי שהגרמנים יסתכלו לכיווני ואז חברי הסתערו והצליחו להרוג אותם. לקחנו את בגדיהם והזדרזנו למחנה. ניקינו את הדם והבגדים והתאוששנו מהחוויה הקשה.

השעה שלוש וחצי הגיעה, לקחנו את הרכב לבושים וחמושים בציוד הנאצים. הם הורידו אותי כ-100 מטר מהכניסה לגטו, ליד קבוצת שיחים. התמקמתי בתוכה, מוכן לכל מקרה. הם הגיעו לכניסה לגטו וכבר לא ראיתי אותם. עברה שעה וראיתי אותם נוסעים ברכב ומתקרבים לכיווני, יצאתי מהשיחים והתחלתי להתקדם לעברם, הם עצרו לידי ונכנסתי לאוטו ראיתי את אמא שלי לאחר המון זמן שלא ראיתי אותה ונתתי לה חיבוק גדול ושנינו פרצנו בבכי זה היה מרגש ונשמע היה כאילו כל מי שהיה באוטו בכה איתנו. יעקב סיפר לי שזה לא היה פשוט לצאת משם בכלל, הוא הוסיף שהגרמנים החלו לחקור אותו אך הוא ידע מה לענות להם.

התחלנו לנסוע לבית של המשפחה של חברים של אמא שלי, משפחת “אלברכט”. אמי סיפרה לי שכשהייתי תינוק אהבתי לשחק עם בנם הצעיר שגדול ממני בשנה. הגענו אליהם והם סידרו לנו חדר בעליית הגג שלהם, היא הייתה די גדולה והספיקה לכולנו אנשי המשפחה היו אדיבים ונחמדים אלינו כל כך, הם הקריבו מעצמם המון למעננו.

לאחר שבוע ששהינו אצלם שמענו דפיקות חזקות על דלת הבית, רצנו לעליית הגג והסתתרנו בפחד משתק, שמענו את הנאצים מחפשים וצועקים בגרמנית ברחבי הבית ואז שלומי אמר לנו שהוא יסגיר את עצמו למענינו, הוא טען שאין לו מה להפסיד.

הנאצים שמעו את הדיבורים והחלו לעלות במדרגות, לא היה לנו זמן לשכנע את שלומי לא לעשות את זה אך ידענו שלא משנה כמה היינו מנסים לא היינו מצליחים לשכנע אותו, הוא היה נחוש בדעתו. הנאצים נכנסו לעליית הגג וראו את שלומי, אנחנו התחבאנו מאחורי הארון הגדול, שלומי אמר להם באנגלית שהוא היהודי היחיד פה והחל לבכות, אנחנו לא יודעים מה קרה איתו מאז אבל אנחנו יודעים שהוא תמיד יישאר בליבנו.

והנה אנחנו כאן בארץ ישראל המדהימה, כל כך חיכיתי לזה וזה התגשם. אני ואימי חיים כאן בחיפה, את הקשר עם יעקב ויצחק מזמן איבדנו, אני מתגעגע אליהם.

כל הזכרונות עדין חרוטים לי עמוק עמוק בזיכרון, מאז מאותה תקופה אני תמיד ישן עם פיסת לחם מתחת לכרית כדי שתמיד אזכור שיש לנו אוכל ולעולם לא יחסר לנו כמו שהיה שם בגרמניה.אתמול היינו בבית החולים עקב כאבי תופת שהרגשתי ברגלי, הם בדקו אותי והביאו לי כיסא גלגלים, בהתחלה היה קשה להסתדר עם זה אבל התגברתי על הקושי.

כל החוויות שעברתי שם הפכו אותי למי שאני היום גם אם אני קצת שונה מכולם, יש לי סיבה טובה.

רפלקציות:

יובל רשף: העבודה הייתה כיפית וחוויתית מאוד, נהניתי לכתוב את היומן, מעולם לא יצא לי לכתוב סיפור כזה. למדתי על עצמי המון דברים. הרגשתי שאני ומעין עוזרים אחד לשני ומחזקים את רעיונתינו.נוסף על כך הדמיון שלי התפתח במהלך העבודה

מעין זקצר:העבודה הייתה לי טובה ונהנתי מאוד מהעשייה שלה. הרגשתי שאני נותן חלק בעבודה ושאני ויובל נותנים לכל אחד אפשרות להביע את דעתו. בעבודה פיתחתי את הדמיון שלי והבנתי יותר מה קרה בשואה מזווית ראיה שונה לחלוטין. נחספתי למידע שלא ידעתי.