היומן של יאנקו

1939

 נמאס לי! נמאס לי שאין פה חברים ומשעמם פה, נמאס לי מהגטו הזה! וגם אהרון החבר היחיד שהיה לי פה נעלם, אתמול הלכתי לבית שלו דפקתי על הדלת ממש חזק אבל הוא לא פתח לי אז פתחתי לו את הדלת, אנחנו חברים טובים אז הוא מרשה לי, אבל אף אחד לא היה בתוך הבית רק התוכי שלו שאני תמיד מתבלבל בשם שלו, התוכי הזה דווקא מצא חן בעיניי והוא גם מאוד חכם, אז לקחתי אותו, אבל לא לתמיד רק עד שאהרון יחזור, אני לא מצליח להיזכר איך קוראים לתוכי אז המצאתי שם בעצמי קראתי לו תיאודור כמו המורה שהיה לי בבית הספר הוא היה מצחיק ואני תמיד חשבתי הוא היה דומה לתוכי.

אמא נראית לי מודאגת היא לא מפסיקה לספר לי על כמה שאבא אוהב אותי והיא גם לא מפסיקה לבכות, היא אמרה שאבא יחזור עוד קצת זמן, היא לא מפסיקה להגיד שהגרמנים עלולים לבוא עם הרכבת החומה אל המקום שאהרון הלך אליו, אני חושב שהוא הלך למקום הזה שהיינו הולכים אליו עם הגלידה והמרשמלו שעולה רק יורו אחד. אז אני ממש מחכה שהם יגיעו עם הרכבת וגם אף פעם לא נסעתי ברכבת אז אני מאוד מתרגש. אני לא מבין למה אמא לחוצה כל כך… טוב אולי היא לא אוהבת מרשמלו.

1940

אמא אמרה לי לארוז את הדברים שלי אני קצת מבולבל, אני לא מבין אותה היא אומרת שבקרוב מאוד הגרמנים ידפקו לנו על הדלת ויגידו לנו לעלות על הרכבת. ארזתי את כל הבגדים אבל אני לא מצליח להכניס את תיאודור השמן הזה לתוך המזוודה, הוא גם כל הזמן צועק כמו אמא, גם אמא צועקת “תארוז תארוז” אבל אני כבר סיימתי לארוז רק אמא עדיין אורזת את כל הכדורים שלה שד”ר ויצמן נתן לה, הוא אומר שאני ילד חמוד והוא תמיד היה נותן לי סוכריות, חבל שהוא נסע מכאן הוא היה איש מאוד נחמד. אמא אומרת שהלילה אנחנו בורחים, אני מפחד אבל אני לא מראה את זה לאמא כי אם אני כן מראה אז היא אומרת שאני פחדן ואני לא פחדן אני פשוט פוחד שיקרה למה משהו.

אנחנו בורחים בעוד שעה אני,אמא ותיאודור אני אכתוב כשהכל ייגמר אני חושש, אמא משתגעת! ואני כבר לא יודע מה לעשות, אמא לקחה אותי למשאית גדולה מלאה בארגזים היא קוראת לה “המשאית של החופש” אנחנו נתחבא בין הארגזים והיא תביא אותנו אל החופש, והיא גם אמרה שאסור לי לדבר וזה קשה כי כולם אומרים לי שאני ילד דברן ואמא אפילו קוראת לי “דברני” אמא ניסתה לשכנע אותי להשאיר את היומן בגטו אבל אני לא הסכמתי היא צעקה עלי בשקט שאני אגרן ושנמאס לה מההתנהגות התינוקית שלי אבל אני לא תינוק בכלל אבא תמיד היה אומר שאני בוגר לגילי אני מתגעגע לאבא אבל אני גיבור. אמא נרדמה לפני שעתיים או שתי דקות אני לא כל כך בטוח זמן עובר כאן כל כך לאט. אני אלך לנוח אמא אומרת שנצטרך הרבה הרבה אנרגיות כשנצא מפה.

אנחנו מתכננים לצאת מהמשאית היום כבר עברו שלושה חודשים מאז פעם אחרונה שכתבתי אני מתגעגע לעמוד אני לא מרגיש את הרגליים שלי ואמא מתחילה להשתגע. גם אם אני אנסה אני לא אצליח להסביר כמה זה קשה אני רק רוצה לצאת מפה. תיאודור יודע שאסור לו לדבר הוא מאוד מאוד חכם ואני מבין אותו כי גם אני מאוד חכם למרות שאמא אומרת שאני לא… אני אכתוב כשנצא מפה.

בעמוד הקודם הדבקתי ציור של תיאודור

אבא תמיד אמר שאני מוכשר, נכון שאני מוכשר? אני מאוד אוהב את הציור הזה הוא הציור הכי יפה שלי. אני מאוד נרגש לצאת מהמשאית היום אני מקווה שהכל ילך בסדר. אני מפוחד מאוד! אני לא מצליח להזיז את הרגליים שלי, אני מנסה ומנסה אבל כלום שום דבר אבל אסור לי לבכות כי אני אבכה שום דבר לא ילך טוב אני צריך לחייך, ככה אבא תמיד אמר לי. אני אוהב את אבא אבל אני לא חושב שאני אראה אותו יותר, ואני מתחיל לחשוב שהרכבת החומה של הגרמנים לא לוקחת אנשים לחנות גלידה אלא למקום אחר למקום עצוב ולא שמח,אני מפחד שאני לא אראה את אהרון ואבא לעולם… אני מקווה שנוכל אני,אמא ותיאודור לצאת מכאן מהמשאית הצפופה והחשוכה הזאת אני בטוח שאני לא ארצה יותר לנסוע במשאית לעולם! אף פעם גם לא כשאני ממש ממש גדול

אני… אני לא יכול לקום אני מפחד אמא צועקת עליי ואני לא יכול לקום אני חנוק מדמעות מפוחד כולי אני לא יודע אם אצליח לקום בכלל, אמא כולה בוכה מנסה להרים אותי ותיאודור מסתכל במבט מבוהל ומבולבל. יצאנו מהמשאית כולנו רועדים ובוכים, חוץ מתיאודור הוא היה רק שמח לצאת מהמשאית הזאת. “אני לא רואה כלום!” צעקתי “אני לא רואה!” כל כך סונוורתי מהאור של היום שלא ראיתי יותר  משלושה חודשים ארוכים אמא רצה איתי על הידיים ואני אחזתי את הכלוב של תיאודור כל כך חזק שיכולתי לשמוע את הכלוב נשבר בידיים שלי. רצנו בחיים שלי לא ראיתי את אמא רצה כל כך מהר שנינו בוכים ומבוהלים רצנו את הספינה הספינה שתביא אותנו לארץ ישראל,אל החופש. במהירות שלא תתואר נכנסנו לספינה, אמא הניחה אותי ואת המזוודות על הרצפה ופרצה בבכי, זה היה הבכי הכי חזק ששמעתי בחיי חיבקתי את הרגל שלה ואמרתי לה שהכל יהיה טוב עכשיו אנחנו נגיע לישראל ואנחנו נחייה את החיים כמו שמגיע לנו, תיאודור צרח וצווח, אבל אני? אני עצמתי עיניים ולרגע אחד לא שמעתי כלום חוץ מאת הים והגלים זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי כי ידעתי שבקרוב מאוד נגיע הביתה.

1941

עברה שנה, בעוד כשבוע נעגון בחוף של יפו, אני לא יכול לחכות לנשק את האדמה הקדושה של הארץ, אני רעב אפילו מאוד אמא, תיאודור ואני חסרי סבלנות. מאוד צפוף כאן בספינה ואני מקווה שהשבוע הזה יחלוף מהר כי אחרת אני די בטוח שאקפוץ למים ואשחה במהירות מרוב התרגשות. אני אכתוב מתי שאוכל כיא נחנו צריכים להתחיל לארגן את כל החפצים שלנו לקראת ההגעה שלנו לארץ.

אנחנו יורדים בעוד כמה דקות מהספינה אני נרגש כמו שלא הייתי מעולם הלוואי ויכולתי לכתוב איך אני מרגיש אבל אני לא יכול, סוף סוף זה נגמר כל הבלאגן כל הטילים והכאב אני אכתוב כשנרד מהספינה, אני מקווה שנצליח להגיע בשלום.

1952

היום יום הוולדת ה-14 שלי, הכרתי כאן המון חברים חדשים הם מצחיקים ונחמדים והם אפילו מקבלים את הכיסא גלגלים שלי אני אוהב אותם ואני כל כך שמח שאני בארץ ישראל עכשיו אני המאושר באדם, החברים שלי אפילו מוציאים אותי החוצה למרות שאמא לא מרשה. אני מאושר מאוד ואני מקווה שתמיד נישאר חברים.