P.B.L בספרות- יאנקו מן העיר התחתית

עבודה בספרות- יאנקו מן העיר התחתית

מגישות: לירן דיין ויובל זמיר

:מקרא דמויות

המספר: יואב

שוקה: אלון

יאנקו: (בת) בשם נועה

תיאודור(התוכי של יאנקו): ארנב בשם באני

אמו של יאנקו: אורטל

בחרנו לספר את הסיפור מנקודת המבט של שוקה כי חשבנו שחשוב שנראה את .הסיפור מהצד השני, המצחיק יותר, השובב יותר והקופצני

כדי להראות שכל אחד מהם שונה מהשני ולכל אחד יש צד אחר בסיפור .

רצינו להראות גם כל אחד רואה את הסיפור ואת מה שקרה שונה מהשני.

ובחרנו להראות זאת מהצד היותר שמח וכיפי.

 :הסיפור

בימי מלחמת התותחים ביום חמישי בערב, פגעה פצצה בבניין שלי ושל יואב בשדרות, זה היה הרגע בו החליטו לפנות אותנו לכיוון המרכז, החליטו להעביר אותנו לתל אביב.

ביום שהעבירו אותנו לתל אביב הייתי רגוע כי סבא וסבתא שלי גרו שם והיינו מבקרים אותם מדי פעם, הייתי גם עצוב כי אף פעם לא עזבתי את אמא להרבה זמן .ולמרחק גדול מאוד

ראיתי שיואב נלחץ, הוא סיפר לי שהוא אף פעם לא היה כל כך רחוק מהבית, “בטח שלא בתל אביב” ככה הוא אמר לי, ניסיתי להגיע אותו ואמרתי לו שממש כיף בתל אביב, עיר גדולה עם המון אנשים ומקומות בילוי מגניבים.

בשישי בבוקר אחרי בערך שעה וחצי נסיעה הגענו לתל אביב, יואב היה בשוק מגודל העיר ובהתפתחותה, היה לו מוזר שיש כל כך הרבה תושבים בעיר אחת כי בשדרות כולם מכירים את כולם.

יואב ואני אהבנו ללכת לפארק שהיה מתחת לבניין שלנו והיינו משחקים שהמצאנו.

יואב אמר:” בשדרות אין כאלה פארקים וגני שעשועים גדולים, כל שדרות כמעט בגודל של פארק אחד בתל אביב” , שנינו צחקנו מאוד והמשכנו לשחק.

כשחזרנו מהפארק הצעתי ליואב שאולי נעשה משהו יותר מגניב ופחות משעמם, אני מאוד אוהב לעשות שטויות ויואב תמיד זורם איתי, ליואב היה פרצוף מבוהל והוא אמר:” מה אלון?, גם פה אתה רוצה להמשיך לעשות באלגן? עניתי לו שנעשה משהו קטן, לא משהו גדול שיכול לסבך אותנו, הוא הסכים והקשיב לרעיון שלי שהיה בעצם לדפוק על דלתות של אנשים זרים ברחוב ולברוח לפני שהם יספיקו לפתוח את הדלת, יואב הסכים והתחלנו ב”משחק” שלנו זה היה מאוד כיף עד שבבית אחד לא הספקנו לברוח ואישה צעירה ויפה פתחה לנו את הדלת , אותה אישה הזכירה לי את אמא שלי שהייתה צעירה, אני ואמא שלי מחוברים מאוד מאז שהיא ואבא שלי נפרדו.

האישה לא עשתה לנו כלום, היא רק הזהירה אותנו ואמרה לנו להפסיק עם זה מהר.

בסביבות הערב טיילנו יואב ואני בנמל תל אביב, פעם ראשונה שהיינו שם, הכל שם יפה ומוהר והרבה מאוד אנשים הולכים שם.

פתאום ראיתי על הרצפה שטר של 100 שקל ,יואב נלחץ וישר התחיל לחפש למי השטר שייך ואני ניסיתי לקחת לו את השטר ולשמור אותו לעצמנו.

הצעתי ליואב לשמור על השטר אצלנו, הוא לא הבין מה יש לי, והסברתי לו שעם הכסף הזה אנחנו יכולים לקנות משהו לאכול.

בדרך למקום שבו גרנו בינתיים, קנינו חלה ויין עם העודף שנשאר לנו וכשהגענו .

.הביתה קדשנו על הלחם והיין

בשבת בבוקר שוב הלכנו לפארק שמתחת לבניין שלנו , היום החלטנו לשחק תופסת צבעים, באחד המשחקים שברחתי מיואב ראיתי ילדה ממש ממש יפה, היו לה עיניים כחולות ושיער שטני ארוך חלק ויפה, ניסינו קצת להתקרב וראינו שהיא יושבת על כיסא גלגלים, ריאתי שיואב קצת מסמיק אבל לא רציתי להגיד כלום כי נראה לי שגם אני הסמקתי.

אף פעם לא הייתי מאוהב, תמיד התרחקתי מבנות כי חשבתי שזה “לא מגניב” להיות עם בנות, אבל עכשיו אני מבין שהייתי טיפש וסוף סוף אני מרגיש את התחושה של להיות מאוהב, זאת הרגשה מוזרה, הרגשתי כאילו מישהו מדגדג אותי בבטן ומה שהיה הכי מוזר זה שהתאהבתי במישהי שאני לא מכיר.

יואב הציע שנלך לדבר איתה והזמין אותה לשחק איתנו, ממש שמחתי שהוא זה שהציע את זה ולא אני.

נגשנו אליה וראינו שליד הכיסא גלגלים יש כלוב קטן עם ארנב לבן קטן, כשהתקרבנו אליה יותר ראינו שהיא מערבבת חפיסת טאקי, כאילו שהיא מחכה שמישהו ישחק איתה, הצענו לה שאנחנו נשחק איתה טאקי, היא הסכימה.

כשהתחלנו לשחק היהב ממש כיף עד שהיא ניצחה אותנו, כשסיימנו את משחק הטאקי היא הוציאה חבילת קלפים רגילה והציעה לנו לשחק איתה צ’יט , אני לא ידעתי מה זה המשחק הזה אבל יואב ידע והם שיחקו.

תוך כדי המשחק שלהם התחלנו לדבר איתה,היא אמרה לנו שקוראים לה נועה, היא עלתה לארץ בגיל 11 מרוסיה, היא סיפרה לנו גם על המלחמה שהייתה בסוריה , אבא שלה נהרג במלחמה והן נשארו רק היא ואמה.

הרגשתי שהמצב נהיה רציני וניסיתי לשחרר אותו אז הצעתי להם לשחק מחבואים, נועה אמרה שכאלה משחקים היא לא יכולה לשחק, יואב הסתכל עליי במבט של איזה חסר טאקט יצאת עכשיו, הבנתי שיצאתי לא בסדר אז החלטתי לשתוק.

יואב שאל את נועה אם היא לומדת בבית ספר, היא אמרה:” לא , אני לומדת בבית דרך ספרים”.

היא אמרה שהיא בעיקר אוהבת ספרי אהבה ,שונות וקבלת האחר.

יואב שאל אותה איזה ספרים היא קראה והיא אמרה :” לכל הנערים שאהבתי,באהבה סיימון והספר שהכי אהבתי היה פלא, הרגשתי  שאני כמו אוגי בגלל הנכות”, באותו רגע הרגשתי שאין לי קשר לשיחה ושהיא ויואב מתקרבים וקינאתי אז החלטתי לשנות את השיחה והצעתי להם שנלך לים.

נועה אמרה שהיא לא יכולה ללכת לים , אז הצעתי שנעזור  לה ונדחף את הכיסא לכיוון הים.

נועה לא אהבה את הרעיון ואמרה:” אולי בפעם אחרת, אמא שלי צריכה לחזור הביתה”.

מאותו יום היינו באים לבקר אותה כמעט כל יום, היא תמיד הייתה נמצאת באותו מקום ולידה היה הכלוב של באני( הארנב שלה), יום אחד כשהגענו לפארק נועה אמרה:” אולי פעם אחת אני כן אבוא אתכם לים, אני ממש רוצה להרגיש את החול  והמים ולראות את האניות”.

שאלתי אותה אם אמא שלה מסכימה לה לבוא איתנו , היא אמרה שלא היא הוסיפה ואמרה” אמא שלי דואגת לי, היא מפחדת שיקרה לי משהו רע כשלא אהיה קרוב לבית”.

נועה ביקשה שנקרב אליה את הכלוב של באני כדי שתוכל להאכיל אותו.

קבענו שמחר בבוקר נבוא אליה מוקדם מוקדם ונצא לפני שאמא של התשים לב ונחזור לפני שהיא תחזור מהעבודה.

בבוקר כשהגענו אליה היא כבר חיכתה לנו בחוץ, וממש התרגשה, אני לא מאמין שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הולכת לים, היא הייתה לבושה במכנסיים קצרים בצבע שחור וחולצה עם פתח בגב, היא הייתה מאוד מאוד יפה.

נועה הביאה איתה לים את באני בכלוב, זה היה מצחיק כי מה יש לה לעשות עם ארנב בחוף ים. התחלנו לדחוף את הכיסא לכיוון היום, וחבורה קטנה של ילדים עברה מולנו וצחקו על נועה שנמצאת על כיסא גלגלים, זה ממש עצבן אותי ואיך שהתחלתי להתקרב אליהם הם ברחו, חזרתי אל נועה ויואב ונועה חיבקה אותי ואמרה שאני חמוד , ממש התרגשתי וראיתי שיואב מקנא.

סוף סוף הגענו לים.

שאלתי את נועה אם היא רוצה ארטיק. היא ענתה שכן ויואב ואני עשינו תחרות מי מגיע ראשון לחנות וקונה לה, כמובן שניצחתי אותו וקניתי לנועה ארטיק ענבים.

יואב ואני נכנסנו למים ושיחקנו בכדור בערך עשרים דקות, שיצאנו מהמים הלכנו אל נועה והיא אמרה שצריך להתחיל לחזור הביתה.

פתאום נשמעה אזעקה חזקה מאוד נועה צעקה:”צריך להכנס למקלטים מהר, אני לא מאמינה שזה קורה שוב,אני ממש מפחדת..זה מזכיר לי את המלחמה ברוסיה בה אבא שלי נהרג”.

ראינו גל גדול של אנשים רצים לכיוון המקלט אז רצנו איתם ודחפנו את כיסא הגלגלים.

האדמה רעדה והיו המון רעשים של פיצוצים,נועה הייתה מבוהלת ולא הצליחה לדבר, פתאום נשמע רעש של התפוצצות אדירה .

כשהכל נרגע יצאנו החוצה ונועה נרגעה ונתנה לי נשיקה על הלחי ואמרה שהייתי גיבור, וישר הוסיפה ואמרה:” אני לא מאמינה כבר אחרי  אחת אמא שלי חזרה הביתה, רוצו מהר שנספיק להגיע…”

רצנו ממש מהר ודחפנו את הכיסא הבכי מהר שיכולנו, מחוץ לביתה של נועה עמדה אישה גבוהה רזה ויפה שהייתה מאוד דומה לנועה, זאת הייתה אמא שלה, היא רצה לקראתה וחיבקה אותה בטירוף, היא הסתכלה עלינו במבט כועס מאוד, נועה הסבירה לה שזאת לא אשמתנו ושהיא זאת שרצתה ללכת לים ואנחנו היינו איתה והצלנו אותה בחוף, אמא של נועה הסתכלה עלינו וחיבקה אותנו גם ואמרה שהיא שמחה שנועה מצאה חברים כמונו ושהיא מצטערת על זה שכעסה, היא דאגה מאוד ,זה הזכיר לה את הימים ברוסיה.

נפרדנו מנועה וקבענו להיפגש מחר.

רפלקציות

:לירן

למדתי על מצבי לחץ והתמודדות בהם, למדתי על החיים בתקופת השואה ועל ההבדלים העצומים בין אז להיום, היה לי ממש כיף לעבוד עם יובל כי למדתי לוותר .ולמדנו המון על החברות בינינו

:יובל

למדתי על ההבדלים בין כל בני האדם, לכל אחד יש דעות שונות, הרגשות שונות וכל אחד רואה דברים מהצד שלו, למדתי גם על ההבדלים בין אז להיום.

היה לי כיף לעבוד עם לירן כי בנוסף לצחוקים ולכיף למדנו המון אחת מהשנייה.