p.b.l ספרות-יומן קריאה

יומן אישי p.b.l– אימא של יאנקו

בחרנו בדמות האימא של יאנקו מפני שהיא דמות מעניינת וחשובה בסיפור.

רצינו לפרט ולהסביר מה קרה לה בשואה כי זה מאוד מסקרן ,וזה קרה גם לעוד הרבה יהודים.

יש לנו הרבה דברים לספר על מה שעבר עליה בשואה והתחברנו מאוד לדמות כי היא דואגת מאוד

והסיפור שלה ארוך,מרגש ומיוחד.

יומן

יום שני 13/5/1943

יומני היקר היום עבר עליי יום קשה מאוד בגטו וורשה.עבדתי הרבה והשארתי את יאנקו הקטן שלי רק בן ה-4 לבד כי אני ובעלי עבדנו בכדי להביא לו קצת קצת אוכל. כאשר חזרנו לגטו עם האוכל שהשגנו הבאנו אותו ליאנקו למרות שגם אנחנו היינו רעבים,כי היה מחסור גדול של אוכל,יאנקו אכל את האוכל כמעט מבלי ללעוס ולאחר מכן הלכנו לישון במיטות הקטנות והצפופות שהיו לנו בחדר.

יום שישי 17/9/1943

אני לא כתבתי הרבה זמן כי לא היה לי זמן, כל הזמן עבדתי. אבל אתמול קרה משהו נוראי מתמיד,מאז אני עדיין בוכה.                                                כמו כל יום יאנקו הקטן נשאר בגטו כאשר אני ובעלי נסענו למחנות העבודה. כשחזרנו הבאנו לו את פיסת הלחם שהרווחנו והכל כרגיל. אבל אתמול הכל היה שונה,יאנקו היה בגטו כאשר היינו במחנות העבודה,הוא חשב שנחזור עם אוכל ויהיה טוב,אך במקום הרכבת שהייתה אמורה לקחת אותנו למחנות העבודה הייתה רכבת אחרת. חששתי מאוד שמשהו קרה.ופתאום יצאו מלא נאצים מהרכבת ולקחו את כל הגברים אפילו את בעלי,ביקשתי לראות אותו אך לא הסכימו לי.מרגע זה ידעתי שהוא לא יחזור,לקחו אותו למחנות ההשמדה.

יום ראשון 15/2/1944

יאנקו כבר גדל קצת והיום אני הבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה יותר עם יאנקו,אנחנו חייבים לברוח לרוסיה שם יהיה יותר טוב וכיף לחיות. אנחנו מצאנו חור קטן בגדר הגטו ורק יאנקו היה יכול לעבור שם,הוא עבר את הגדר וביחד ניסינו להרחיב אותה כדי שגם אני אעבור,הרחבנו אותה כמה שאפשר ועברתי בקושי את החור. אחרי כדקה של הליכה ראינו שומר נאצי קרוב אלינו ניסינו לברוח מבלי שיראה אותנו אך זה לא הצליח, הוא ראה אותנו ורדף אחרינו,יאנקו שהיה אז בן 5 נפל מבהלה,השומר תפס השומר תפס אותו ונתן לו מכה ברגליים עם האלה שלו.הייתי חייבת לעשות משהו אז דחפתי את השומר,הרמתי את יאנקו וברחתי לשדה התעופה שהיה ממש רחוק.לאחר זמן כאשר ברחנו מאזור הגטו ויצאנו מכלל סכנה הנחתי את יאנקו על הרצפה הוא לא הצליח לעמוד,חשבתי שזה זמני והכל בסדר אז המשכתי להרים אותו.לאחר הליכה רבה ועצירות רבות בדרך הגענו לשדה התעופה,רצינו לקנות כרטיסי טיסה אך שכחתי שלא הבאתי איתי כלום כי מיהרנו לברוח,לא היה לנו כסף. עברנו והסתובבנו ליד השדה עד שלמזלנו ראינו זוג רוסי והם באו לטוס לרוסיה,נפלו להם הכרטיסים והדרכונים על הספסל אז לקחתי אותם כי לא הייתה לי ברירה אחרת.

יום רביעי 18/2/1944

היום הגענו לרוסיה, הצלחנו להגיע לטיסה.

אך לאחר חודש שמצאנו בית יפה ועבודה בשכונה שקטה ראו שאנחנו יהודים.

כל הזמן הפלו אותנו וצחקו עלינו ואפילו פיטרו אותי מהעבודה ויאנקו עדיין לא הצליח ללכת.

דאגתי לו נורא ולא היינו יכולים לחיות כאן, עד שחשבתי שיהיה טוב הכל תמיד נורא.

בגטו כל הזמן אמרו שישראל היא ארץ נהדרת אז חשבתי שאולי נעבור לשם, אני אחסוך כסף עד שנוכל לקנות לשם שני כרטיסי טיסה ואז נעבור.

יום שלישי 1/1/1945

עכשיו אנחנו בישראל, הגענו לקיבוץ עם עוד מאפילים שהגיעו לארץ. הם היו מאוד נחמדים וידידותיים. הם כולם עברו את מה שאני עברתי והם הבינו אותנו. אף אחד לא אפלה או הגביל אותנו.

בימי מלחמת העצמאות פינו אותנו מן הקיבוץ לחיפה, שיכנו אותנו בבית נטוש בלב העיר התחתית של חיפה. התושבים הערבים שברחו השאירו שם את כל רכושם. מצאנו בבית שנעשה שלנו רהיטים מפוארים.

יום ראשון 20/1/1945

היום הלכתי עם יאנקו לרופא, כיוון שהוא עדיין לא יכול ללכת מאז שברחנו מהגטו. עשו לו בדיקה וראו שהוא כבר לא יכול ללכת דאגתי לו נורא. הרופא אמר שהוא לא יוכל יותר ללכת אלא עם הוא יעבור ניתוח, אך הניתוח עלה הרבה מאוד כסף ולא היה לנו סכום שכזה, אז קנינו לו כיסא גלגלים מהכסף שהיה. הצטערתי שלא הייתי יכולה לתת לו ללכת שוב.

יום חמישי 19/5/1948

יאנקו כבר בן 11 ואני מצאתי עבודה טובה. כל יום הייתי הולכת לעבודה ויאנקו היה בבית או שהיה מסתובב קצת מחוץ לבית עם התוכי שלנו. לא הסכמתי לו ללכת רחוק מהבית כי פחדתי שיקרה לו משהו רע, אני לא יכולה לחשוב על כך שמשהו יקרה לו, הוא הדבר הכי יקר שיש לי והוא גם היחיד שנשאר לי לאחר מה שקרה אתמול אני מאוד כועסת על יאנקו ודואגת לו יותר מתמיד. שלשלום יאנקו הסתובב בחוץ כאשר הייתי בעבודה והוא פגש שני ילדים, הוא התחבר אליהם מבלי ידיעתי ונפגש איתם, אך אתמול הם החליטו ללכת לים. למרות שאמרתי ליאנקו שאני לא מסכימה לו ללכת משטח הבית הוא הלך איתם, לרוע המזל בדיוק באותו היום פלשו לשטח המדינה מטוסים והם הפגיזו אותנו בטילים. כאשר הייתי בדרכי הביתה ויאנקו עדיין היה בים הייתה הזעקה חזקה, הגעתי הביתה וישר רצתי למקלט הציבורי דאגתי בטירוף ליאנקו ולא ידעתי איפה הוא חיפשתי אותו במקלט ולא ראיתי אותו, לא ידעתי מה קורה לו. כשפסקה ההתקפה יצאתי החוצה לחפש את יאנקו, הייתי נורא נסערת ועצובה חשבתי שהוא מת, אך לאחר זמן רב שצעקתי וחיפשתי אותו ראיתי אותו מרחוק, זיהיתי אותו לפי כיסא הגלגלים וראיתי גם ילד מסיע את כיסא הגלגלים, הוא לא היה לבד. רצתי אליו וחיבקתי את יאנקו, ומרוב כעס סטרתי לילד שהביא את יאנקו והילד הלך. חזרנו הביתה ויאנקו סיפר לי מה קרה, כעסתי עליו נורא כי הוא לא הקשיב לי.

יום חמישי 19/5/1949

בדיוק לפני שנה הפסקתי לכתוב ביומן. אך היום החלטתי לכתוב על מה שקרה לי. לאחר שעבדתי הרבה הצלחתי להשיג  מספיק כסף כדי שיאנקו יעבור את הניתוח לרגליים שלו, בצהריים הלכנו לבית החולים. יאנקו נכנס לחדר הניתוח. וקיוויתי שהוא יעבור את הניתוח בשלום ושזה יעבוד.

אחרי שעות רבות בחדר ההמתנה יאנקו יצא, הוא עדיין לא לגמרי הולך אך הרופא אמר שתוך חודש אחרי שהוא ילך, הכל יהיה בסדר ונורא שמחתי.

יום שישי 20/6/1949

עבר חודש מאז שיאנקו עבר את הניתוח והוא באמת הצליח ללכת.

הוא עדיין שמר על קשר עם חבריו, הוא נפגש איתם כמעט כל יום.

יומיים לאחר שיאנקו הלך כבר הוא שאל אותי אם הוא יכול ללכת ביחד עם חבריו לים, הסכמתי לו והכל היה טוב, יאנקו שוב הלך ויש לו חברים.

משוב

הראל:

התפקיד שלי היה לכתוב את הסיפור כולו,להציע רעיונות על העלילה,הפתיחה וסיום הסיפור,לשים אותו ב ourboox,להקליד חצי ממנו במחשב.

העבודה תרמה לי בכך שזה פיתח לי את הדמיון.

דנאל:

התפקיד שלי היה להמציא חלק מהעלילה וכתבתי חלק מהעבודה במחשב.

העבודה תרמה לי באופן אישי הנאה עם חבר.