יאנקו מן גוש דן

 מגישים: רון יחזקאל ואילון מסקופ

כיתה: ח’6

מקצוע: ספרות 

מורה: ענבר צברי

בית ספר: חטיבת חצ”ב

בחרנו ביאנקו כי הוא הדמות המרכזית בסיפור. יש ליאנקו עבר קשה וזה מעניין

.רצינו לספר את הסיפור של יאנקו כי זה היה נראה כמו אתגר

שמי הוא  יאנקו.

עד לא מזמן גרתי בגוש דן ונהנתי שם, למדתי בבית הספר היו לי חברים אבל אז התחיל מבצע צוק איתן ואבא שלי קיבל צו 8  מהצבא ויצא למילואים בעזה.

כעבור שבועיים בא אלינו הביתה קצין מצה”ל שבישר לנו על מותו של אבי.

אמא בכתה , גם ככה היה לה קשה עם כל הלחץ של המלחמה, היינו בין האחרונים שנשארו לגור ברחוב שלי. אמא דאגה לי מאוד אך בגלל שמצבנו הכלכלי לא איפשר מעבר דירה נשארנו בבית שלנו.

אמא עבדה כל היום, הלכה לעבודה בשש בבוקר וחזרה בשמונה וחצי בערב.

באחד הימים אמא אחרה ואני נשארתי לבדי בבית.

הייתה הזעקה ולפני שהספקתי לרוץ למקלט שבמורד הרחוב נחת פצמ”ר במרחק של עשרה מטרים ממני וזה הדבר האחרון שאני זוכר לפני שהתעוררתי בבית

החולים והרופא סיפר לי שאני לא אלך יותר בחיים.

כעבור שבועיים של החלמה איטית שחררו אותי מבית החולים עם כסא גלגלים. היה קשה להתרגל לכסא אבל זה הותיר לי זמן להכיר תחביבים אחרים כמו לקרוא ספרים ולהתעניין במשחקי חשיבה. אמא לימדה אותי לשחק בשחמט, משחק מגניב ומעניין. נהייתי טוב בשחמט עם הזמן עד שאמא כבר לא הצליחה לנצח.

יום אחד עברו שני נערים בערך בגילי, כאשר הבחינו בי הם התלחששו והתקרבו ראיתי את הסקרנות בעיניהם.

פרנסיס לקח חייל שחמט וזרק אותו אל מחוץ לגדר. התביישתי לבקש אך אזרתי אומץ ובקשתי מהנערים להביא לי את הכלי.

הם הרימו אותו ונכנסו לחצר ונתנו לי אותו אמרתי תודה בלחש. אחד הילדים  ענה במבוכה בבקשה הילד השני שאל אותי מה הקטע של הכסא הזה וחברו דחף לו מרפק שישתוק. עצרתי אותו ואמרתי שזה בסדר להסתקרן ושאים לי בעיה

לדבר על מה שקרה לי כמעט לפני שנה.

כאשר סיימתי לספר את הסיפור שלי אחד מהם רצה לשאול שאלה, פתח את פיו וסגר אותו מיד לאחר מכן.

שאלתי אותם מה שמם והם ענו לי, לבחור ששאל אותי על הכסא קוראים שמואל ולשני קוראים אהרון.

שאלתי אותם  אם הם יבואו לבקר אותי שוב ושניהם הנהנו עם הראש.

וכך, במשך השבועות האחרונים שמואל ואהרון באו אליי כמעט בכל יום כדי לשחק איתי בשחמט ודמקה ולהמליץ לי על ספרים שקראו.

לרוב הם המליצו לי על ספרי הרפתקאות שאני כבר מזמן הפסקתי לקרוא.

באחד הימים הם שאלו אותי אם אני רוצה לבוא לצפות בהם משחקים כדורגל, הם סיפרו לי שהיום הגמר והם משחקים נגד הקבוצה של הקיבוץ שנמצא במרחק 10 דקות של נסיעה מאיתנו.

הסברתי להם שאימי לא מסכימה שאני אצא מהבית, בהתחלה לא הבינו את כוונתי, כל אמא מסכימה לבן שלה לצאת מהבית כך אמר לי אהרון בפרצוף

מופתע עניתי לו שאני הדבר האחרון שנשאר לאימי לאחר שהוריה נפטרו ממחלות קשות ואבי מת כששירת בצבא. היא שומרת עליי בקפדנות רבה ולא מרשה שאדבר עם זרים ואצא מתחום ביתי.

אהרון שאל אותי אם אני רוצה לצאת ואמרתי לו מיד ברור! אני מחכה לגיל שבו אוכל לצאת מהבית אך כרגע עליי לכבד את הוראותיה של אימי.

אהרון אמר לי: אבל, מה אם אמא שלך לא תדע מכך. שאלתי אותו מה כוונתו ושמואל הסביר לי שיש שדה מאוד יפה במרחק קילומטר מהבית ושהם יוכלו לדחוף את כיסא הגלגלים אליו בגלל שהדרך היא מישור אז זה לא יהיה קשה.

למחרת בבוקר קמתי, אמא כבר יצאה לעבודה. חיכיתי בחצר לבואם, חששתי שלא יגיעו. לבסוף, באיחור של רבע שעה הם הופיעו מחוץ לחצר ביתי. בדרכנו לשדה עצרנו בקיוסק קטן וקנינו סוכריות גומי בשקית לדרך.

אני החזקתי את הכלוב של התוכי שלי  פרנסיס והוא בתוכו מתרגש למראה הרחוב שמעולם לא ראה.

הגענו לשדה הרחב ומלא פירות בשלים ועסיסיים. אהרון לקח חתיכה מהחסה ואכל אותה. צפיתי בהם רצים אל תוך השדה ונהנים ולפעמים שאלו אותי אם ארצה שיקטפו לי פרי או ירק.

כשסיימו פנינו בחזרה הביתה ואז שמעתי קול מסוים, בהתחלה לא הבנתי מה זה

ומיד לאחר מכן נזכרתי ביום ההוא שאיבדתי את רגליי.

זאת הייתה הזעקה. אני קפאתי במקום, לא יכולתי לזוז או לדבר, אהרון ושמואל רצו לכיוון ביתי תוך כדי שהם דוחפים את כיסא הגלגלים שלי.

פרנסיס צווח בתוך הכלוב וניסה לפתוח את המנעול במטרה לברוח.

נשמעו פיצוצים אהרון הבחין בשלט שמראה את כיוונו של המקלט הקרוב ודחף אותי לשם כששמואל נמצא מאחוריו.

הגענו למקלט, היה שם חשוך ופחדתי.

כעבור חצי שעה הכל נרגע הסתכלתי על השעון שקיבלתי במתנה מאימי כשמלאו לי 13.

פחדתי כי ראיתי שזאת השעה שבה אימי חוזרת מהעבודה.

ידעתי שאימי תשתגע מרוב דאגה כשתגלה שאני לא נמצא בבית.

כאשר ראינו את הבית באופק ראיתי קבוצה של אנשים מתקהלת סביב משהו.

כאשר התקרבנו  למקום ראיתי שבמרכז המעגל עומדת אימי בוכה. כאשר הבחינה בי התקרבה אליי וחיבקה אותי חזק.

היא שאלה איפה הייתי ומי הילדים שמאחורי. אהרון הסביר לה בקצרה איפה היו ומה עשו היא סטרה לו ורק המשיכה לבכות על כתפו של בנה. אהרון פתח את פיו כדי לדבר וסגר אותו ואז שוב פתח וסגר בשנית. ראיתי את הדמעות שבעינו הוא הסתובב והלך משם ושמואל אחריו.

רציתי לבקש מהם להישאר ולתת לאימי הזדמנות להתנצל אך לא היה לי האומץ להגיד דבר.