בס”ד

הסיפור שלנו מתחיל בוורשה.

זוג הורים צעירים ויפים- האב עיתונאי

והאם שחקנית תיאטרון

גידלו שתי בנות מקסימות, הבכורה, גיבורת סיפורנו, שמה סלמה.

ההורים דאגו לבנותיהן מאוד,

למרות שבאותה תקופה

היה קשה מאוד למצוא עבודה

ולהתפרנס בכבוד,

הם עשו הכול כדי שלבנות שלהם יהיה מה לאכול וללבוש.

ב- 1939, כשסלמה הייתה כבת 11

אביה חש כי מלחמה עומדת לפרוץ בפולין

 הוא החליט לשלוח אותן לצרפת כדי להציל אותן.

הדרך לצרפת הייתה מלאת קשיים.

הנאצים עלו כבר לשילטון.

השינאה ליהודים הייתה נרגשת בכל מקום.

לבנות היה אסור לצאת מהקרון במשך 12 ימים!!!

היה צפוף, עם מעט אוכל.

הן היו משועממות ומפוחדות ובעיקר רעבות.

לצערינו, לא חשבו שהמלחמה תגיעה לצרפת ולעוד הרבה מדינות בסביבה …

המצב בצרפת היה לא טוב כלל.

הרבה פעמים נותרו הבנות ואימן ללא אוכל או מקום לישון בו.

האמא דאגה לבנותיה על מנת להשיג קצת כסף או קצת אוכל.

באמצע הלילה היו התרעות של הפגזה של הנאצים.

 הן הורגלו לרדת למרתף עם מעט בגדים עד שתחלוף הסכנה.

הבנות ואימן עברו ממקום למקום והתמודדו עם הרבה מאוד קשיים בגבורה.

לבדן, ללא האבא שנשאר בפולין.

ולאחר מספר שנים נותק הקשר עם האבא ולא נודע עליו יותר…

כדי לשרוד, נאלצה אימן להכניס אותן לבית ילדים “שבאן”.

שוב נסיעות בלא תנאים.

היה קור איימים וגשם והפעם ללא אבא וגם ללא אמא.

השהייה בבית היתומים-ילדים היו קשים מאוד לבנות.

היו תמיד רעבות ,נהיו רזות, וגם קפואות.

 קיבלו בבוקר פרוסת לחם בלבד עם  קצת מרגרינה.

ובערב מרק דליל ומגעיל…

הילדים באו מהרבה מדינות וכל אחד דיבר שפה אחרת.

 בקיץ היו קוטפים מהעצים

או גונבים אוכל מהשדות כדי להחיות את נפשם הרעבה.

הגעגועים לאימן היה גדול מאוד מאוד.

כדרך הילדים, גדלו. אך הבגדים, לא גדלו.

היה להם מחסור בבגדים ונעליים…

הן נרשמו לבית ספר מקומי עם מסמכים מזויפים.

היה חסר להן כל מה שילדות צריכות.

ביטחון,

חום של בית,

הורים מפנקים,

שמחה וחירות ללכת איפה ומתי שהן רוצות.

וכך הסבל נמשך כשלוש שנים!!!

לאחר מכן, בית הילדים התפרק מחשש הנאצים.

הפעם אימן רצתה שהן יעברו את הגבול לכיוון שווייץ.

בשווייץ תנאי המחיה היו טובים יותר.

אימן הצליחה בדרך לא דרך להשיג כסף למעבר הבנות בלבד.

ושוב נפרדו הבנות מאמא שלהן.

רכבת לכיוון שוויץ היה נדיר אבל הצליחו למצוא עוד אחד עם מקום בה.

יצאו הבנות רק עם ילקוט על הגב.

לא רצו להבליט שהן רוצות לברוח מצרפת לכיוון שוויץ…

הצפיפות ברכבת והריחות היו קשים מאוד…

אח”כ הלכו ברגל עם המדריך ועוד 15 איש בחשכת הלילה.

לא ראו כלום.

היה ממש פחד מוות. רעדו 2 הבנות.

סלמה החזיקה יד אחותה בחוזקה.

היו מכשולים בדרך,

נסרטו ונפצעו ללא בכי וללא דיבור כי אסור להרעיש…

ללא אמא או קרוב…

ללא שום ביטחון…

אין מי שיגן עליהן… קור…סבל גופני ונפשי…

בנות 14 ו- 11… ופתאום מצאו את עצמן אבודות…

ללא הקבוצה…

כלבים נובכים מרחוק!!!

איימת המוות הפכה למוחשי ממש.

לאחר כמה דקות של התאוששות,

סלמה אזרה אומץ והובילה את אחותה למקור הרעש.

נקודת מעבר לשוויץ.

2 ילדות שמנסות לשכנע,

שרוצות לעבור את הגבול לסבתא שלהן בשוויץ.

ההוכחה היחידה היה מכתב עם שם הסבתא וכתובת שלה.

הושיבו אותן בפינה מפוחדות,עייפות וקפואות,

כשלא ידעו מה ילד יום.

ב”ה, הדוד השווייצרי בא באמת לקחת אותן לסבתא שלהן.

שם קיבלו אוכל חם וטעים.

אבל דירת החדר היה קטן להכיל גם אותן.

ושוב עברה סלמה למקום חדש…

הפעם להתגורר אצל משפחה שווייצרית יהודית דתית.

שם הושפעה מאורח החיים שלה.

אמנם התנאים היו טובים יותר.

אך היא לא הצליחה לראות את אימא שלה…

רק אחרי מאמצים כבירים גם אימה הצליחה לעבור לשווייץ.

את אחותה שלחו להתגורר במקום אחר…

כשניגמרה המלחמה,

לא הסכימו השוויצרים שפולנים ישארו בשוויץ.

ושוב טולטלה המשפחה חזרה לצרפת.

האמא ו2 בנותיה.

שם נכנסה סלמה לעבוד בביה”ס יהודי כמדריכה.

כך היה לה גם מקום לאכול ולישון.

היא הכירה בחור נאה,

ולאחר כשנתיים הם התחתנו.

הקימו בית חם ונאמן בישראל לשישה ילדים מקסימים שנולדו להם.

הם הגשימו את החלום הנוסף שלהם,

עלו מצרפת לישראל ביחד כמשפחה.

כאן בארץ המשיכו לגדל את ילדיהם בשמחה ובאהבה.

כיום, יש לסלמה שלושים ותשעה נכדים ומעל לחמישים נינים כן ירבו…

סוף