טוב שיש למה להתגעגע

בוקר אחד פוקח יאיר עיניים, “היום יום שני- מתמטיקה שיעור ראשון” הוא ממלמל ועוצם אותם חזרה.

מתהפך לצד השני. השקט בחוץ גורם לו להציץ בחלון. הוא לא מאמין, שלג.

תוך דקות הוא כבר חמוש במגפיים וכובע, הפיג’מה מציצה מתחת למעיל.

כל החברים כבר בחוץ: זה קופץ זה צווח, וזה כבר זורק כדורים לבנים באוויר

יאיר הולך כמו חולם.

בלי לשים לב הוא מתרחק. עיניו ממוקדות בשלג הרך שעקבות קטנות נראו בו.

הקפוא.

ליד הפארק הוא גילה אותו, כלבלב קטן רועד מקור פרוותו רטובה צמודה לעורו.

בבית אחרי טיפול מסור היה הכלבלב חמוד באמת.

יומיים של שלג, יאיר והכלב כבר הספיקו להשתובב בבית ובחוץ, לאכול יחד ולשחק בכל המשחקים.

ביום חמישי כשהשמש כבר יצאה ורק מעט שלג מלוכלך נערם בצידי הדרכים, יאיר קם בוקר ועל גופו פצעים גדולים אדומים.

אמא נבהלה, “עכשיו נלך לרופא!” היא קבעה. ובמקום ללכת לבית הספר, מצא את עצמו יאיר ישוב על כסא עור בהמתנה לרופא המשפחה.

“יש לכם חיות מחמד?” שאל הרופא והביט מבעד למשקפיו,

אמא הסתכלה על יאיר והוא עליה.

“להוציא מהבית”. פסק הרופא.

לא היה על מה לדבר. הכלבלב נמסר לאגודת צער בעלי חיים.

כל הדרך הלוך יאיר שתק.

כשחזרו וברכב נשארו רק מעט שערות פרווה חומות על המושב, הוא בכה.

עד היום לפעמים יאיר נזכר בכלבלב ומתגעגע.

אבל אמא אומרת שטוב שיש גם לְמַה.