הבריחה מצ’כוסלובקיה לישראל

מצד אבי, סבי היה שלמה וסבתי מרים לבית רייס, ומצד אמי יעקב ולאה לבית רייס.

את רוב בני משפחתי לא הכרתי כי רובם נספו בשואה לרבות אחי הבכור יעקב . הייתה לי גם אחות צעירה שקראו לה לאה שנולדה בארץ ונפטרה בגיל צעיר ממחלה. מכל משפחתי הענפה שרדו מעט מאוד.

סיפור הצלתם והישרדותם של הורי התגלגל עד ימינו כאשר ב- 2.2.2012 הוענק למציליו של סבי, אות חסיד אומות עולם ANDRAS NAGY

אבי יונה סיפר לי כי באביב 1940 אבא נשלח למחנה עבודה בכפייה ליד בודפשט, כיוון שהיהודים לא יכלו לשרת בצבא ההונגרי המפואר.

צעירים עד גיל 45, גויסו לפלוגות העבודה החדשות.

אבי יונה, גויס למחנה עבודה ואמי רוזה בלה נסעה עם שתי אחיותיה לבקרו.

ב-19 למרץ 1944 בעמדה ברציף בבודפשט בדרכה לסלובקיה עם אחיותיה, נעצרה רוזה אמי ונשלחה על ידי הגרמנים שכבשו את הונגריה למחנה אושוויץ.

מהמחנה היא שלחה הביתה גלויה בה היא מספרת שהיא נמצאת במחנה עבודה מה שכמובן לא היה נכון.

אבי יונה הגיע עד למפקדתו של אדולף אייכמן חפש אותה והוא פטר אותו במילים: “מה אתה רוצה, ההונגרים הם אלא שתפסו אותה”.

בני הקהילה בדוניסקה סטרדה נלקחו על ידי הנאצים לאושוויץ וביניהם בני משפחתי ואחי הקטן יעקב וביום ראשון ה-18 ביוני כ”ז סיוון תש”ד נלקחו למשרפות.

אבי יונה, אחיו שלמה וגיסו יינה, החליטו לברוח ממחנה העבודה בקרבת בודפשט ולחזור לאזור הולדתם.

בעזרת איכר סלובקי בשם ANDRAS NAGY  שעזר להם והעביר אותם ממקום למקום, דאג להם ללבוש, מזון תוך סיכון בני משפחתו והקרובים אליו.

ב-1 לאפריל 1945 שחרר הצבא האדום את האזור והם הצליחו לחזור לביתם שם חיכו לניצולים המעטים מאושוויץ שחזרו.

ספור נפלא סיפור טבעת הנישואין המועברת במשפחתינו אותה מצא אבי בשרידיו השרופים על עמוד ואותה נתן לאישתו רוזה ששבה מהמחנה.

 הורי סיפרו שבקרב הקהילה היהודית ששרדה, אני הייתי הילד הראשון שנולד בעיירה לאחר המלחמה.

יחס הגויים כלפי הניצולים לא היה מלהיבים ומהמעודדים ביותר. האנטישמיות שבלב והשנאה לא נעלמו מן העולם אלא שהזמנים השתנו. לא הורגשה כל חרטה או הרגשת אשמה ולא אחת נשמעו הערות מרושעות “יותר יהודים חזרו מאשר הלכו”. יחסם מתבטא בהתחמקות והתכחשות להחזרת רכוש יהודי, מוסתר או מושאל, גנוב או גזול. חוסר הרצון של השלטונות הסלובקים לנקוט צעדי ענישה כלפי פושעי מלחמה.

 הרגשת אי השקט והפחד התמידי שלא נגמר, הביאו להחלטה של הורי שאין עוד טעם בשיבתם במקום וכך החלו בכנות לעזוב.

 החששות החלו להתעמת בכל חודש וחודש היתברר יותר שההחלטה לעזוב מוצדקת. בוטלו הגבלות על הוצעת על רכוש מהמדינה, נדרשו לחתום על ויתור על דירתם, נאלצו לשלם כסף בעד רישיון יציאה וכו’…

הורי יצאו את סלובקיה דרך אוסטריה עד איטליה ברכבת.

 ב-1949, אלו על האנייה “עצמאות”. בהגיעם לארץ נשלחו למחנה מעבר ולאחר מכן לנס ציונה.

מנס ציונה עברו לשיכון וותיקים בנתניה. ובשנת 1958עברו לבית יצחק ושם קנו משק חקלאי.

גדלתי בבית יצחק למדתי בבית ספר יסודי ומשם כמו כולם ברופין.

ב-7.2.1965 , התגייסתי לצבא לחיל החימוש. בשנת 1968 הכרתי את דבורה אשתי ואם ילדי ומאז אנו גרים בבית יצחק. יש לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים שגרים בקרבתנו. במשך כל חיי עד עצם היום הזה אני משמש כנהג אוטובוס ומסייע ילדים מידי בוקר לבתי הספר, כך גם מסייע את נכדי לטיולים של תנועת הנוער.