סיפור העליה של סבא שמואל

ברביעי למרץ שנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע סבא שלי (מצד אבא), שמואל  לב עלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו הם הגיעו לארץ מהעיר ברדיסלבה שבצ’כיה, אבא שלו (סבא רבא שלי) שנקרא יונה עבד במפעל בדים ואמא שלו ששמה אביגיל נשארה איתו ועם אחותו היחידה יהודית בבית.

סבי ומשפחתו רצו לעלות כבר בשנת לארץ 1942 אבל התקופה הנוראית של השואה מנעה מהם את תשוקם לעלות לארץ וכלאה אותם בצפיפות בגטו. בגטו סבי העביר את זמנו במשחקי דוקים ודומינו עם חבריו. בתקופה ההיא סבי הלך עם מגן דוד צהוב על החולצה שעל המגן היה כתוב בגרמנית “יהודי” (המגן דוד הזה מוכר בשם “טלאי צהוב”) זה היה משהו שהנאצים ימח שמם הכריחו את היהודים לשים כדי שידעו שהוא יהודי אבל לסבי היה מזל גדול, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות וצבע עור בהיר אז כל יום סבי היה תולש את הטלאי הצהוב מהחולצה והיה מתחמק מהגטו כדי להביא אוכל וכל גרמני שהיה רואה אותו חשב שהוא היה נוצרי (אפילו חבריו שהיו נוצרים לא ידעו שהוא יהודי) ובזכות סבי חבריו, משפחתו ומשפחות חבריו לא מתו מרעב ואני מאוד גאה בסבא שלי על זה.

סבא שלי ומשפחתו החליטו שיהיה להם הכי טוב אם הם יברחו מהנאצים ימח שמם והם הצליחו לעשות זאת רק בשנת 1944. בהתחלה הם היו צריכים להגיע באוניית מעפילים אבל בדרך הטביעו את האונייה אז בסוף יצא שהם היו צריכים להגיע ברכבת שנסעה דרך טורקיה, סוריה ולבנון, כאשר הם עלו ארצה שמחתם הייתה גדולה והם גרו ברמתיים (כיום הם גרים בקריית קרניצי שברמת גן) אבל בלתי אפשרי שדברים כמו אלה יעברו חלק והיו להם קשיים להשיג אוכל ולהרוויח כסף וגם קושי ללמוד עברית (וכיום אם צריך להתייעץ על משהו בעברי אז סבא שלי הכי יודע טוב וקשה להבין שהוא התחיל עם כל כך קצת ידע על העברית)