עלייה, או עלייה לארץ ישראל,

הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה.

הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה.

העלייה הראשונה

 משנת תרמ”ב (1881), עד שנת תשס”ד (1904).

בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש.

העולים היהודים הגיעו בעיקר ממערב רוסיה ומרומניה.

בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש.

תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

העלייה השנייה

משנת 1904 עד קיץ 1914.

העלייה נקטעה על ידי מלחמת העולם הראשונה.

בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים. רובם ממזרח אירופה (מערב רוסיה).

האוכלוסייה היהודית נאמדה בארץ בכ-85,000 נפש.

מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל.

העלייה השלישית

עם סיום מלחמת העולם הראשונה. החל משנת 1919 ועד 1923 בסיום המשבר הכלכלי.

רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים.

אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.

העלייה הרביעית

1931-1924

מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

רוב העולים הגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה, וגם מארצות אסיה, ואפריקה, ומיעוט זעיר מאמריקה.

אנשי העלייה הביאו להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בעיר תל אביב.

העלייה החמישית

1930-1939

רוב העולים הגיעו בעיקר מאירופה ומאסיה.

מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש.

משחק לחזרה על הלמידה