שירת השואה

  בחזרה לאושוויץ- אבנר טריינין

זכרתי רק אחת: שיקשוק הגלגלים,

       פסי ברזל ממורטים,

                     ממורטים,

                     ממורטים…

ידעתי רק אחת:

      לא אמות

      עד אשוב ואראם:

                   שקטים,

                   חלודים,

                   מעשיבים, מעשיבים…

ובאתי:

        שקטים,

        וחלודים,

        מעשיבים…

הו, כמה פרחים!

תוכן השיר:

הדובר בשיר עובר תהליך של מסע עד הרגע בו הוא מגיע לאושביץ. הבית הראשון מתחיל בפועל זכרתי. הבית השני מתחיל בפועל ידעתי. הבית השלישי מתחיל בפועל ובאתי. כל הפעלים הם בזמן עבר. מכאן שהדובר משתף אותנו במהלך שהוא כבר חווה. הזיכרון הוא המניע למסע.

בבית הראשון הדובר מתאר את מה שהוא זכר. “זכרתי רק אחת: שקשוק הגלגלים, פסי רכבת ממורטים, ממורטים, ממורטים…” וכי הדובר זוכר רק דבר אחד, את שקשוק  הרכבות בלבד? המשורר משתמש בשיר בלשון צופן שואה. שקשוק הרכבת מסמל בשיר את כל תהליך ההשמדה של היהודים בשואה. את האקציות, את ההתכנסות בתחנת הרכבת. את המסע האין סופי ברכבת ללא תנאים. את ההגעה למחנות, את הסלקציות לחיים ולמוות. מאחר שאין מלים היכולות לתאר את מאורעות השואה האמירה קצרה שקשוק הגלגלים, היא  המעט המחזיק את המרובה. המשורר זוכר את פסי הרכבת ממורטים מלשון מצוחצחים. והוא חוזר על המילה שלוש פעמים ומוסיף נקודות שזה היה אין סופי. המגע הבלתי פוסק בין גלגלי הרכבת לפסי הרכבת היא זו ששייפה את הפסים והפכה אותם למבריקים.

בבית השני אומר הדובר ידעתי רק אחת: לא אמות עד שוב אראם: שקטים חלודים, מעשיבים, מעשיבים…טראומת השואה הייתה כל כך חזקה אומנם הדובר ניצל ממנה אבל הוא לא משוכנע שהיא הסתיימה באמת. אי הוודאות לא נותנת לו מנוחה. הוא אומר לעצמו שהוא לא יוכל להרשות לעצמו למות עד שיראה שאכן השואה תמה. הוא רוצה לראות במו עיניו שאכן פסי הרכבת שקטים-  שלא עוברות עליהן רכבות המוליכות את הקורבנות אל המוות. שהפסים חלודים. שאין יותר חיכוך בין גלגלי הרכבת והמסילות. כהוכחה שאכן מכונת ההשמדה פסקה. הוא רוצה לראות שפסי הרכבת מעשיבים. כאשר אין פעילות של רכבות העשב יכול לצוץ. העשב גם מסמן את ההזנחה של פסי הרכבת.שלושת הדברים שהדובר מצפה לראות. שהכול שקט, שפסי הרכבת חלודים ומעשיבים. תהווה מבחינתו הוכחה שהשואה תמה.

הצורך להיווכח שאכן השואה תמה מובילה את הדובר אל המקום. ובאתי. אמירה אחת קצרה מעידה על נחישות.ואכן הדובר מגיע ומוצא את מה שציפה למצוא .”שקטים, וחלודים, מעשיבים_ _ _

אכן הדובר נוכח לדעת שהשואה תמה.אין תנועת רכבות. אין שקשוק גלגלים. הפסים מעשיבים. עד כאן  קיימת התאמה בין הציפייה למציאות.

אבל השיר לא מסתיים בהתאמה מלאה בין הציפייה למציאות. ישנה שורה נוספת השוברת את ההתאמה. “הו כמה פרחים!” יש כאן אמירה אירונית ולא מתוך התפעלות מרנינה. הדובר מגלה דבר שלא ציפה לו. במקום שבו חלפו הרכבות שבהם הובלו היהודים אל מותם צומחים להם פרחים המכסים ומטשטשים את כל מה שהתרחש במקום בתקופת השואה. זר שלא היה במקום לא יעלה על דעתו שבמקום פורח זה הייתה שואה. הפחד שהפרחים יטשטשו את זיכרון השואה הוא שהולם בדובר, למציאות זו הוא לא ציפה. תוצאת השיבה לאושביץ מלאת אכזבה. אכן השואה תמה אך קיימת מציאות קשה של טשטוש העבר.

טרקטורים/ רוני סומק

הבנים של דוקטור מנגלה מוכרים טרקטורים

בדרך שבין מינכן לשטוטגרט.

מי שיקנה אותם יחרש את האדמה,

ישקה עץ,

יצבע באדום את רעפי הבית

ובפסטיבל הבירה יראה איך תזמורת המסבאה

מצבת על הרחבה כחילי בדיל בחלון ראוה.

במכון היופי של ההיסטוריה יודעים לסרק בלורית

אפילו בשערה של

מפלצת.

תוכן השיר :

שם השיר

שם השיר, “טרקטורים”, מעורר ציפייה שהשיר יעסוק בנושא חקלאי או תעשייתי. ציפייה זו מופרכת מייד בראשית הקריאה בו, והפתעה זו מעוררת בלבול ומבוכה. עם סיום הקריאה מסתבר שהכותרת מהווה הטרמה של הבעייתיות שבה מטפל השיר.

ייתכן והרעש שמקימים טרקטורים בפעולתם והיותם כלים כבדים ודורסניים, הופכת את הכותרת לסמל לדורסנותה המשכיחה של ההיסטוריה אפילו ביחס למפלצות כמו הנאצים. אולי הטרקטורים אינם הכלים החקלאיים שמוכרים גרמנים כיום, אלא מטאפורה לגרמנים עצמם שבהתנהלותם היומיומית השגרתית, מיישרים, כביכול, את השטחים הבעייתיים בעברם.

נושאי השיר

השיר מעלה את השאלות האם לבנים בכלל יש אחריות למעשי אבותיהם, האם, ספציפית, קיימת “גרמניה אחרת”, והאם עלינו כישראלים, יהודים ואולי כבני אדם בכלל, להיות ביחסים עם גרמניה או/ו עם גרמנים. מהשאלה האחרונה נגזרות שאלות נוספות שלחלקן השלכות מעשיות: האם יש להבחין בין קשרים של אנשים פרטיים עם גרמניה לבין קשרים מדיניים, האם להימנע מקניית תוצרת גרמנית או מנסיעה לגרמניה בכלל ועוד^[1].

בנוסף, מעלה השיר את הבעייתיות שבהיסטוריוגרפיה בפרט ושל הזמן החולף בכלל. הריחוק מאירועים מוצג כגורם לראייה מעוותת שלהם. ביחס לשואה, מדובר בשכחה ובהתייחסות סלחנית לנאצים במקרה הטוב, ובייפוי והאנשה במקרה הרע.

השיר אינו מטפל בקשר הטעון שבין ספרות לבין היסטוריה, ואף לא בבעיות המיוחדות שמעוררת כתיבה אמנותית על השואה. אולם, העובדות הלא מדוייקות ואף הדמיוניות לגמרי בנוגע ל”בניו” של מנגלה (“בנים” ולא בן, מגורים בין מינכן לשטוטגרט ועיסוק במכירת טרקטורים), מציבות את שאלת המחוייבות לאמת ההיסטורית ביצירות ספרותיות.

מינכן ושטוטגרט הן הערים שמבטאות באופן בולט במיוחד את ה”נס הכלכלי”^[2] של גרמניה.

יש בכך כדי לעורר, גם אם בעקיפין, שתי שאלות נוספות: האחת תתהה על הקשר שבין החריצות והיעילות הגרמנית לבין היותה של גרמניה הנאצית מחוללת השואה, והשנייה לגבי הצדק שבמדיניות בנות הברית כלפי גרמניה שלאחר המלחמה.

ניתוח השיר

בית א’

הצרוף “דוקטור מנגלה”^[3] מבהיר מיד את הקשר של השיר לנושא השואה. גם המילה “מינכן”^[4] טעונה שכן מדובר בערש הנאציזם.

חשוב, אגב, להבהיר שאין מדובר במילות צופן אלא בדברים עצמם.

מהאיפיון של מושאי השיר כבנים של מנגלה, עולה כי לא ניתן להתעלם מן העבר. בזיכרון טמון חשש של פקידת עוון אבות על בנים. אין זה מחייב, כמובן, שבניו של אדם יהיו כמותו, אך הסיכוי-סיכון קיים. אם רוצים בנים להתנער מהשיוך המשפחתי או מהעבר הלאומי, אינם יכולים לנהוג כאילו לא אירע דבר. שומה עליהם להתייחס באופן אקטיבי למורשתם. אין הכוונה דווקא לבנים הביולוגיים, אלא לבני הדורות הבאים (במקרה זה בגרמניה).

בתיאורם של הבנים כמוכרי טרקטורים טמונה אירוניה: מאחר שקרל, אביו של יוזף מנגלה, לא היה מאוהדי הנאצים, אין לשער שדעותיו הפוליטיות של הבן עוצבו בבית הוריו. קרל מנגלה,  יצרן מכונות חקלאיות, חלם שבניו יקבלו עליהם את ניהול עסקי המשפחה, אבל יוזף התעניין במוזיקה ובמדעי הטבע דווקא ושאף להיות רופא. הנכדים כביכול שבו אל העיסוק המשפחתי המסורתי, וחזרו אל התלם ממשית ומטאפורית. ניתן לראות בכך ביטוי לאדישות כלפי העבר או דווקא תקווה לשגרה ברוכה של אנשי עמל בניגוד לשטניות שנתגלתה דווקא ברופא חובב המוסיקה. משתקפות בכך גם המורכבות שבהשפעות גנטיות וסביבתיות והקשר הדו-כיווני האפשרי שבין תרבות לבין ברבריות.

סמליות אירונית יש גם במיקומם של מוכרי הטרקטורים בין שני סמלי הנס הכלכלי של גרמניה – מינכן ושטוטגרט. ההצלחה הכלכלית המטאורית מקוממת את הריסות העבר ומשכיחה אותו.

אמנם, בנורמליות שבעיסוקים היומיומיים, הבנאליים והמקורקעים ניתן לראות, לכאורה, תיקון לשאיפות המגלומניות מהעבר. אבל, התיאור רווי מילים שמעלות אסוציאציות מהעבר: האדמה שתיחרש מזכירה את רעיון “דם ואדמה” שהיה חלק מהאידיאולוגיה הנאצית^[5], הצבע האדום של הרעפים מזכיר את הדם השפוך, הבירה את “פוטש מרתף הבירה”^[6], הרחבה והתזמורת מזכירות רחבות, תזמורות ומצעדי ראווה נושנים והדימוי לחיילי בדיל את הצייתנות שאפשרה/ לא מנעה את הזוועה^[7] כך מעוצבים גם הקונים הפוטנציאליים של הטרקטורים כמי שלא זו בלבד שלא השתנו והתנערו מהעבר האפל, אלא שאף מנציחים אותו.

השכרות הפוטנציאלית הממשית של חוגגי פסטיבל הבירה^[8] היא גם מטאפורית לאי הבהירות ביחס לעבר ואסוציאטיבית לשכרון המטאפורי שאפיין אותו.

חמש השורות האחרונות של בית א’ מהוות משפט אחד. הפסיחות שביניהן הופכות את הפעולות השונות של הקונים הפוטנציאליים לרצף אחד שגרתי ומהיר, שאין בו את ההשתהות ההכרחית לבחינה ולחשיבה. כך הם הופכים לנטולי כושר חשיבה כחיילי בדיל צייתניים.

בית ב’

אם בבית הראשון ניתן היה לקורא לשגות באשליית השלווה שמספקת הסביבה הפסטורלית, ולכל היותר להיות מוטרד מההתעלמות מהעבר, הרי שהבית השני מערער ומפר שלווה ממש. מטאפורת המפלצת המתייפה במכון היופי של ההיסטוריה מצביעה על הסכנה שבהתייחסות רומנטית נוסטלגית לעבר הנורא. אולי יש בכך כדי לראות את השיר כסוג של שיר מתהפך, שלא רק תוהה אם יש גרמניה אחרת, אלא מתריע ביחס לעתיד. הבלורית המסורקת מעוררת אסוציאציה לבלוריתו של היטלר עצמו

השמוטה על מצחו. אם הזמן החולף וההיסטוריוגרפיה מאפשרים לסרק את בלוריתו של מי שהיסטוריונים רבים סוברים שהשואה לא הייתה יכולה להתרחש בלעדיו, העתיד באמת לא בטוח.

הפסיחות בבית זה מאפשרות מיקוד במהותה של בעלת הבלורית המסורקת – מפלצת.

כך יוצר סיום השיר זהות בין ראשיתו – “הבנים של מנגלה” – לבין אביהם ומורשתו – “מפלצת”.

^[1] כדאי לעדכן את התלמידים בכך שלמדינת ישראל ולגרמניה יחסים דיפלומטיים רשמיים משנת 1965 ועוד לפני כן, בשנת 1952, נחתם ביניהן הסכם השילומים. בשנת 1972 העיר אירחה את האולימפיאדה. בעיני הישראלים האולימפיאדה הייתה חלק מתיקון הקשר בין מדינת היהודים לגרמניה ועברה הנאצי. במהלך האולימפיאדה היו התקפת המחבלים וטבח הספורטאים. שמונה מחבלים מהארגון הפלסטיני “ספטמבר השחור” חדרו למגורי הספורטאים הישראלים, רצחו שניים שניסו להתנגד, ותפסו תשעה מאנשי המשלחת הישראלית כבני ערובה. ניסיון חילוץ של ממשלת מערב גרמניה נכשל ונסתיים במותם של בני הערובה.

בנוגע לקיומה של גרמניה אחרת, חשוב לדעת גם שכ-23% מתושבי מינכן אינם אזרחים גרמניים, שיעור הזרים הגבוה בגרמניה לאחר פרנקפורט. במינכן מתגוררים כ-40,000 אזרחים טורקים, 20,000 יוונים, 20,000 קרואטים ו-20,000 סרבים.

^[2] כינוי מקובל לגל הצמיחה הכלכלית חסר-התקדים שעברו גרמניה המערבית ואוסטריה אחרי מלחמת העולם השנייה. את המונח טבע “הטיימס” הלונדוני ב-1950. מינכן נפגעה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחר הכיבוש האמריקאי בשנת 1945 נבנתה מחדש על פי תוכנית קפדנית.

שטוטגרט ידועה כמרכז של תעשיית הרכב הגרמנית; בעיר זו הוקמו כמה ממפעלי הרכב הראשונים בעולם בהם דיימלר  AGיצרנית מרצדס–בנץ, BMW ופורשה. איכות החיים בשטוטגרט היא מהגבוהות בגרמניה (שנייה רק למינכן).

^[3] יוזף מנגלה היה רופא וקצין ס”ס, שהתפרסם בכינויו “מלאך המוות של אושוויץ”. מ’ נולד בגינצבורג שבגרמניה והיה הבכור בשלושת בניו של קרל מנגלה, יצרן של מכונות חקלאיות, קתולי בדתו. ב-1937 הצטרף למפלגה הנאצית ובשנת 1938 לס”ס. ב-1939 התחתן וב-1941 נולד לו בן אחד – רולף. במאי 1943 הועבר לשירות במחנה ההשמדה אושוויץ, ושם שירת עד לפינוי המחנה ב-18 בינואר 1945 . מ’ עסק הרבה בניסויים פסידו-רפואיים, וכן בעריכת סלקציות בין היהודים שהובאו למחנה אושוויץ. בעת הסלקציות הללו הועברו רוב היהודים להמתה מיידית בתאי הגזים ומיעוטם לעבודת כפייה במחנה ריכוז. בתחום הניסויים הפסידו-רפואיים התרכז מ’ בעיקר בילדים וצעירים תאומים וגמדים. למטרה זאת השתמש מ’ ביצורי אנוש כבשפני-ניסיון אנושיים. אחרי המלחמה נעלמו עקבותיו. באמצע 1949 הגיע לארגנטינה ומצא בה מיקלט. מארגנטינה נמלט לברזיל ומשם לפרגוואי. לפי גירסה שלא אושרה מת מ’ בברזיל בדצמבר 1978. מאשתו הראשונה התגרש ב-1954. היא ובנו רולף התגוררו אחרי המלחמה, יחד עם הוריה, בעיירה קרובה לגינצבורג בגרמניה. כשגילה הנער הגרמני רולף בגיל 16 שהוא בנו של יוזף מנגלה מאושוויץ, הוא עשה הכל כדי להתרחק ממורשתו, אבל המשיך להתכתב עימו ולא שקל להלשין עליו. למ’ ולאשתו השנייה לא נולדו ילדים.

^[4] מינכן היא בירת מדינת בוואריה אשר בגרמניה והעיר הגדולה ביותר בה. בשנת 1919 חזר לעיר אדולף היטלר, ובה חבר לקבוצות הקיצוניות שאחר כך נודעו בשם המפלגה הנאצית. בערב 8 בנובמבר 1923 נערך בעיר הפוטש במרתף הבירה. בשנת 1938 נחתם בעיר הסכם מינכן, שהעביר את חבל הסודטים, שהיה חלק מצ‘כוסלובקיה, לגרמניה.

אם כן, הדמות והעיר מתפקדות בשיר כמייצגים של השטניות הנאצית.

^[5] דרה ריכרד ולטר (1895-1953). אידיאולוג ומדינאי נאצי. במלחמת- העולם הראשונה התנדב לצבא גרמניה ושירת בחזית המערב. אחרי המלחמה השלים לימודי חקלאות באוניברסיטה. את האידיאולוגיה שלו בתחום החקלאות הביע בספריו “האיכרות כמקור חייו של הגזע הנורדי” ו”אצולה חדשה של דם ואדמה”. במרכז האידיאולוגיה שלו עמד האיכר, שהוא, לדעת דרה, התגלמות הערכים החיוביים של הגזע הנורדי. לפיכך התנגד לעיור ולתיעוש נוספים, ופיתח “תוכנית למרחב מחיה”. דרה, שהאמין בקשר מיסטי בין הדם של הגזע הגרמני ובין האדמה, טבע את הסיסמה “דם ואדמה” והיא היתה לסיסמה של הנאצים. דרה היה ידידו הוותיק של הינריך הימלר, שאף הוא היה חקלאי, וב- 1930 הצטרף למפלגה הנאצית ולס”ס. ב- 1931 יסד דרה בשיתוף-פעולה עם הימלר את ה”משרד הראשי לגזע ולהתישבות”. עם עליית הנאצים לשלטון מונה באפריל 1933 ל”מנהיג האיכרים ברייך” וב- 1935-1942 היה שר המזון והחקלאות. ואולם, חשיבתו המופשטת והאידיאולוגית וחוסר יכולתו לפתור את בעיות האספקה בעת המלחמה גרמו קרע בינו ובין הימלר וכעבור זמן מה גם בינו ובין היטלר, ובמאי 1942 הודח מכול תפקידיו. אחרי המלחמה הועמד דרה למשפט בפני בית-דין צבאי אמריקני בנירנברג במשפטי נירנברג המאוחרים, ובאפריל 1949 נדון לשבע שנות מאסר. ואולם, ב- 1950 נחון ושוחרר ממאסרו.

^[6] “הפּוּטש במרתף הבירה  “הוא כינויו של ניסיון הפיכה כושל נגד השלטון המרכזי בגרמניה בשנת 1923 שבו ניסה אדולף היטלר, יחד עם  גורמים לאומניים נוספים, להשתלט על מינכן, מדינת בוואריה ולאחר מכן על גרמניה כולה. הפוטש אומנם נכשל, אך העלה את היטלר למעמד של דמות מרכזית בפוליטיקה הגרמנית.

^[7] חיילי בדיל שמשו באירופה בעבר כחפצי נוי או למשחק. המונח “חיילי בדיל” או “חיילי צעצוע” שימש במהלך השנים בספרות, בתיאטרון ובקולנוע יוצרים שונים להציג לוחמים זוטרים אשר נשלטים בידי מפקדים אדישים.

^[8] המפורסמת שבין שש עשרה המדינות המרכיבות את גרמניה הפדרלית בתחום הבירה היא בוואריה. “אוקטובר פסט”, פסטיבל הבירה המפורסם של מינכן, הוא פסטיבל הבירה המפורסם בעולם. בגרמניה בכלל לכל עיר ואיזור יש מבשלת בירה מקומית שאנשי האזור שומרים לה אמונים, ושתיית בירה היא הדרך הגרמנית לחגוג.

טרקטורים- שאלות מידע

פתחי את הקישור ועני בתוך הpadlet  על שאלות התוכן.

https://padlet.com/shimrita0/7i58bl9wh0ja

בהצלחה!