המסע והחיים לארץ חדשה(אמריקה)-מוטי גרצ’יקוב

.שלום רב, שמי ארתור ארמוליד ואני חיי באנגליה במקום הנקרא ליברפול

אני בן 12 ואני בעצם נולדתי בלונדון אבל הורי חשבו שאם נעבור לליברפול אז נוכל לברוח מהדת וכל החובות שהיו שם אבל המעבר כלל לא עזר, אנחנו עכשיו חיים בעניות ומנסים להרוויח כסף ואנו במשבר כל כך רציני שגם אני צריך ללכת לעבוד כדי שיהיה אוכל על השולחן. אבל, יש לי הרבה חברים, אני מרגיש שאני לא נמצא מאחור בחברה אבל אני מרגיש שאני לא הכי מקובל בחברה אבל זה בסדר. העיקר שחברי תמיד איתי ועוזרים בכל פעם שיהיה שצריך אותם. העבודה שלי היא שליחות. אתם חושבים למה אני עובד בשליחות ומה אני עושה שם, העבודה די קלה, אני מקבל עגלה אם סוס ואני צריך להעביר מצרכים שונים למקומות שונים בעיר.

החיים די נפלאים בעיר אבל יש כמה דברים שהורסים אותם…

דבר ראשון הוא הדת, הדת לא יכולה לסבול דעה אחת שנגד הדת, הכנסייה הורגת אנשים אם הם אחרת או נגד הדת.

 שנית, השלטון, השלטון הוא אכזרי מאוד ועושה מה שבה לו מתי שבה לו. הוא יכול לקחת כסף מי מי שבה לו ויכול להרוג את מי שבה לו ולדעתי זה מאוד לא הוגן.

מהי המדינה אמריקה?

בזמן האחרון שמעתי את אנשי השכונה מדברים על ספינה שמפליגה לארץ חדשה, שם ארץ זו היא אמריקה, אנשי השכונה סיפרו שאפשר לעשות שם מה שאתה רוצה ולבחור באיזו דת אתה מאמין ואין שלטון, ויש יש אדמות ואפשר לחיות שם בשלווה. אחרי ששמעתי אז זה סיפרתי לכל משפחתי על זה והם הסתקרנו מאוד וחשבו על להשקיע כסף לצאת למסע. כעבור חודש וחצי המשפחה השיגה מספיק כסף כדי לצאת לעונייה וכל המשפחה יצאה ואף אחד לא נשאר מאחור! אפילו כמה מחברי הגיעו למסע. כשאנשי העיר גילו את המידע על אמריקה כולם רצו לעבור לשם בבוא הרגע ואנשים התחילו לעבוד על מסלולים להגעה לאמריקה.

אני מאוד התרגשתי להגיע לאמריקה ולהתחיל דף חדש בחיי.

אף פעם לא חשבתי לעצמי שאני יצטרך לעברו למדינה בחיי, זהו רגע מאוד מיוחד בשבילי.

המסע באונייה

כשעלינו על האונייה מאוד התרגשנו אבל ידענו שהולך להיות מסע מאוד קשה.

המסע הוא ארוך מאוד ועוד לא עברו 5 שבועות וכולם מרגישים רע ורוצים להקיא, אני חושב שזה בגלל הגלים שכל הזמן מזיזים את הספינה שמאלה וימינה, כמה אנשים רוצים לחזור לאנגליה אבל אני וחברי הצלחנו לשכנע אותם להישאר.

עברו 10 שבועות וכולם על סף קריסה אבל כולנו ממשיכים לנסות ונשאר עוד קצת.

בכללי, האוכל האונייה לא היה כזה טוב אבל שרדנו אם האוכל הזה, לפעמים אנשי האונייה היו מוצאים חקות דיג ותופסים דגים ולפעמים הם תפסו כל כך הרבה דגים שכל אלה שהיו על האונייה אכלו אוכל טעים.

נשאר בערך עוד 5 ימים עד שנגיע ליבשת אמריקה וכולנו מאוד מתרגשים ומותשים.

עוד שעה בערך נרד מהאונייה לארץ חדשה, אני מקווה שהכול יסתדר, אבל ביינתים ראיתי מחזות מעניינים כמו צמחים ובעלי חיים חדשים.

המסע לאמריקה השתלם?

הגענו לאמריקה! המסע היה מאוד קשה וארוך אבל כולנו שמחים מאוד שהגענו בביטחה לארץ של חופש וסובלנות דתית. בצעדי הראשונים ראיתי יער בלי אנשים ובלי שום מגע אנושי לפנינו, לאחר כמה ימים כולם התחילו לאסוף כוחות, ולהתחיל לבנות יישוב קטן שמספיק לכולם וגם כדי להגן מהסופות והגשמים.

כעבור שבוע וחצי אנשים אם צבע עור כתום הגיעו אלינו והציעו שלום ואנחנו היסכמנו בלי להסס! מאוד התרשמנו מהטכנולוגיית התקתיקות צייד של האנשים וגם מהעושר של אבני החן והזהב במדינה הזו.

 כשהגענו לארץ היינו מאוד שמחים ורצינו כבר להתחיל לחיות בשלווה, כשה הגיעו האנשים הזרים מאוד פחדתי אבל הפחד נגמר כאשר הבנתי שאנישם אלו היו נחמדים ורצו שלום.

מאוד הסתקרנתי למה האנשים הזרים לא רצו זהב ובשבילם הוא היה בלי ערך, למה הם היו לבושים בבגדים מאוד קצרים ובנוסף, חשבתי מאוד על העתיד שלנו במדינה הזאת. ואני כותב את המכתב הזה משום שהתגלה שעזבנו כמה קרובי משפחה ודודים מאחור כי לא ידענו שהם רוצים. והמכתב הזה לא רק בשביל בני המשפחה שלי אלה גם בשביל אנשי אנגליה בכללי.

החיים באמריקה

החיים באמריקה כול כך שקטים ורגועים בלי בעיות וסכנות, הורי קנו לנו אדמות בפלורידה המזרחית, אני בעצם מאוד אוהב את המקום, יש לידנו יישוב שאפשר לקנות שם אוכל ובגדים ויש מקום דייג ויש לנו גם אדמות טובות לחקלאות ואנחנו חיים טוב, יש לנו בית גדול ויש לי חדר משלי, אתמול יצאתי אם אבי לדייג לאגם שנמצא קרוב לבית. והיום אנחנו יוצאים לטיול ביישוב שלידנו, לראות מה חדש ולדבר אם חברים. אף פעם לא הרגשתי כל כך חופשי ומשוחרר מהשלטון האכזרי, כאילו העולם הוא עכשיו גן עדן. אם מישהו קורא את זה אז אני ממליץ לו לעבור לאמריקה ברגעים אלו כי עוד אפשר לקנות אדמות טובות ולחיות יותר טוב.

כעבור חודשיים, אמריקה מרגישה כמו אנגליה, יש חוקים שכולם מתנגדים להם אבל אין מה לעשות, אבל, בגלל שאנו גרים בפלורידה אז החוקים אינם משפיעים אלינו, עדיין, אבל כאשר יקרה משהו אחר אנו נעבור לאזור רחוק מן החוקים והשלטון.

המלחמה

התחילה מלחמה, אני מודאג מאוד. אני מפחד שמשהו רע יקרה, אני מקווה שהיא תיגמר מקרוב, היא כבר נמשכת שבועיים. וכל מה שקרה הוא מוות, לא משהו אחר.

קראו כמה התקפות על האינדיאנים והם בזזו את היישובים שלנו. כל המלחמות האלה לא שינו דבר, רק את מספרים האנשים החיים בכול כפר/יישוב.

לפני שלושה ימים האינדיאנים בזזו את היישוב הקרוב לנו. למזלנו כל הקרבות האלה לא משתייכים אלינו, הם מתרחשים לא קרוב לאזורנו כי אנחנו לא גרים קרוב ליישוב מסויים.

עבר חודש ועדיין המלחמות מתרחשות. הרבה אנשים מתו.

כעבור 3 חודשים לאחר ההתקפה הראשונה והעניינים מתחילים להרגיע, האינדיאנים ניצחו את ההתקפה של הבריטים. אני מקווה מאוד שכל זה יגמר.

אל תחשבו שבגלל המלחמות אני לא ממשיך לחיות כרגיל. המלחמות לא משפיות על החיים שלי רק הרגשות והמחשבות כן. אני כל יום חושב מה יקרה בעוד שבוע, חודש, שנה.

כעבור כמה שנים בהיותי 17 שנים. המלחמות מרגיעות ויש התקפות אולי פעם ו3 חודשים. אפשר להגיד שהעניינים נירגעו.

כעבור חודשיים המלחמות פסקו אבל אני מאמין שהם ימשיכו. אבל אני מקווה שיפסקו לתמיד.

כעבור כמה זמן ופתחה מלחמת האזרחים.

המלחמה הזאת הייתה פי 6 יותר קשה אם האינדיאנים. האנגלים נגד המתיישבים.

האנגלים רוצים לקחת את הכול לשלטון, אפילו אני בעצמי אנגלי אני נגד כל השלטון והמלחמות האלה. אני מקווה שהמתיישבים (המהגרים) ינצחו. כדי שהכל יגמר כי כאשר המתיישבים ינצחו לא יהיה שלטון ומלחמות. כדי להפסיק את המלחמה אז עזרתי לכוחות המתיישבים והשתתפתי במלחמות, אני עדיין חיי כי אני כותב את מכתב זה והמלחמות על סף הגמר, אנחנו מתכננים להתקיף אותם במצב שנחכה להם שהם יבאו ונעקוף אותם מכול הצדדים ונירה בהם. לאחר ההתקפה החלטנו לנסות לפתות את האנגלים אלינו כדי שנעשה אותו מצב אבל הם ידעו שזה הולך לקרוא אז הם עשו לנו אותו מצב אבל חצי מהכוחות של אותה התקפה שרד. החלטנו לעשות מתקפה אחת ואחרונה כדי לקבל את חירותינו בחזרה. ורצינו להתקיף את הכוחות הכי חזקים שלהם בזמן שהם ישנו ולאחר מכן הכוחות החזיקם שלנו יתקיפו ונחסל את האנגלים אחת ולתמיד.

ההתקפה הצליחה! ושרדתי. עכשיו אני חופשי וכולם עצמאים.

עכשיו אני חיי טוב ובשמחה.

-ארתור ארמוליד