להמשיך בדרך בלי רגליים

“אני אומרת לך דודי, החשד שלי נכון, זה לא יכול להיות ששיר כבר בת חצי שנה ועוד לא זזה!” דוד הביט בפניה של אשתו בעצב. “אני רוצה לחכות לתור שלנו מחר” אמר ונכנס למיטה.

למחרת, אצל הרופא, לרונית כבר לא היו חששות, היא ידעה את זה לפי תשובת הרופא: “אמממממ אני לא רוצה להתעות אתכם, תלכו לבית החולים.” רונית ודוד יצאו מהמרפאה ומיהרו לבית החולים. בדרך רונית נתנה לדוד מבט שלא משתמע לשני פנים: היא משותקת.

ואחר כך, כשנחלצו מהפקקים והגיעו לבית החולים, הפנו אותם לחדר המיון במחלקת הילדים. לאחר 10 דקות תורם הגיע. דוקטור פרלמן הושיב אותם בכיסאות משרדיות והתחיל לבדוק את שיר.

בסוף הבדיקה שלח אותם לאשפוז במבט מודאג. לפני שיצאו, דוקטור פרלמן ביקש מרונית ודוד להישאר לכמה דקות. “הרגליים שלה משותקות ונצטרך לעבור ביחד בדיקות רבות וניתוחים. ילדה רגילה, היא לא תהיה, אבל נעשה כל שביכולתנו בכדי לשפר את מצבה.” רונית הייתה מפוחדת, אפילו דוד הרגיש שקצב פעימותיו עולה, פחד אימה וחוסר ביטחון הציפו את הזוג הצעיר שאפילו ניסיון עם ילדים, אין להם ועכשיו בתם הבכורה משותקת בחציה, איך הם יתמודדו עם זה? הם הביטו זה בזו ויצאו בשקט מהחדר, לכיוון מחלקת התינוקות.

הם נכנסו לחדר האשפוז והביטו בתינוקת הקטנה, עם העיניים הירוקות, האף הקטן והעגול והתלתלים החומים, ששכבה בלי לזוז והביטה בתקרה. רונית הרימה את שיר בזרועותיה ולחשה לה באוזן: “אנחנו נעשה את זה שיר!” שיר חייכה חיוך קטן כאומרת: בסדר אמא! אני אתך! רונית חייכה באהבה לתינוקת שבידיה, הניחה אותה במיטה ויצאה החוצה לשטוף פנים ולהירגע. דוד הבין שהיא רוצה זמן לעצמה לכן השתרע על הכיסא, החזיק את שיר בזרועותיו ונרדם.

למחרת, לאחר בדיקת הרנטגן, כשקיבלו רונית ודוד את התוצאות, דוקטור פרלמן אמר להם: “בשנתיים הבאות, היא כבר תתיישב לבד, זה לא שיתוק חמור מאוד, ועם כל הטיפולים יצליחו, בעזרת ה’, היא תוכל ללכת עם קביים” דוד הביט ברונית, רונית הביטה בדוד ושניהם חייכו. “זה יהיה קשה רוניתי אבל בסוף זה יצליח, גם אם היא תהיה עם קביים וגם אם היא תהיה עם כיסא גלגלים” אמר דוד וחיבק את רונית.

ב י”ד באדר, חגגה שיר יום הולדת שנה. למסיבה, שנחגגה בבית החולים הגיעה המשפחה המורחבת. שיר חייכה לכל העולם, וזיכתה את הוריה באלפי ברכות. שיר רקדה ושמחה, אך רגליה היו דוממות.

לאחר כשנה קרה הדבר לו חיכו רבות כל כך רונית ודוד: שיר התיישבה לבד! כל בית החולים שמח איתם! אבל יותר מכולם, שמחה גל האחות, שטיפלה בשיר המון וחיכתה לרגע הזה יותר מכולם, היא ממש בכתה! שיר שלא הבינה על מה המהומה אמרה בקול המתוק שלה: “אמא אבא” והושיטה להם את ידיה השמנמנות, כרוצה מחסה מכל ההמולה.

ומאז, מצבה רק השתפר והיא החלה לעשות דברים רבים לבדה, כמו, להסיע את כיסא הגלגלים שלה, להחזיק את שי, אחותה הקטנה ולהשתובב בחוץ. המשפט שמחזק את כולנו ובעיקר אותה, הוא משפט שהיא המציאה בגיל 6 “החיים קלים למי שמוותר להם ואילו החיים קשים למי שהולך בדרך הנכונה” ומאז היא לא מפסיקה להיות ילדה בוגרת וחכמה שחושבת במשחק של החיים, צעד אחד קדימה.

“ועכשיו אני בת 11, עם כיסא גלגלים וממשיכה בחיים, כמו כל ילדה רגילה, רק עם מוגבלות”