סבא הדייג

 מי אנחנו 

סבא ארנון והנכדה שני.

סבא ארנון נולד בשנת 1946 בקיבוץ תל עמל

“את ילדותי ביליתי על גדות הנחל “אסי

.שם למדתי את אומנות הדייג

.דגנו באמצעות חכות :מושטים ,לבנונים, קרפיונים, וגם שפמנונים

.כשהינו נוסעים לעיר לבקר את הדודים הינו מבאים להם דגים

בשנת 1970 עזבתי את המשק ולאחר חמש שנים בתל אביב עברתי למושב הדר-עם, שם אני גר עד היום .

.הנכדה שני נולדה בשנת 2008 לביתי היחידה עינת , היא גרה במרחק הליכה ממני .

יש לנו [לי ולשני] קשרים טובים מאוד , ממש יוצאי דופן .

 הייתה לי הזכות לגדל אותה מיום היוולדה ועד היום והתמורה כולה שלי / שלנו .

מחובב למקצוען

בשנה האחרונה ללימודים עבדתי מדי פעם בענף המדגה ולמדתי להיות דייג מקצועי , כמובן ללא חכה , אלא באמצעים אחרים.

הפרק החשוב בנסיוני זה היה לצאת בצוות של 3-4 דייגים באמצע החורף ,  אל שפכי הנחלים בכדי לצוד את דגיגי הבורים אשר היו מגיעים בלהקות ולהעביר אותם חיים לבריכות הדגים במשק. העבודה הייתה קשה אך מהנה מאתגרת ומלאת חוויות.

כפי שניתן לראות בתמונה הינו גורפים הרשת עשרות מטרים .

הדייג באמצע הנחל, היה סוגר בשלב מסוים לכיוון הגדה ואז במהירות היינו מרכזים  הדגיגים לנקודה אחת בכדי להעביר אותם לדלי גדול או מיכל מים במטרה שישארו בחיים .

 העבודה דרשה מיומנות גבוהה ותיאום של כול הצוות .

על המיכל מים היה לנו בלון חמצן אשר היה מזרים לדגיגים חמצן במטרה שלא ימותו עכב הצפיפות .

מרשת גריפה לרשת קטנה

המעבר לרשתות קטנות המותאמות לדייג בודד הייתה עם הזמן נחלתם של כלל הדייגים וזאת עקב העובדה שברשת גריפה נתפשו יותר  דגיגים אבל התמותה הייתה הרבה יותר גדולה הן בזמן התפישה והן לאחר מכן במעברים ועד הישרדותם של הדגיגים בברכות הדגים.

העבודה כבודד קשה לעתים מפרכת אבל יש שכר בצידה .

נעשיתי “מקצוען”  לכל דבר ועניין ובעיקר למדתי איך לשמור את הדגיגים חיים אחרת לא ניתן היה למכור אותם

“עבודה צדדית” זו ליוותה אותי במשך למעלה מעשרים שנה כאשר בנוסף הייתי באותה תקופה גם שכיר במשרה מלאה וגם חקלאי במשרה חלקית .

תקופה מופלאה זו בחיי הסבה לי הרבה אושר, הכנסה לא קטנה ,  ולמדתי לאהוב את הים רעש הגלים השקט של הלילה ואת כול מה שהדייג אוהב בים ובסביבתו .

יותר מכול למדתי : לראות את הדגיגים מרחוק , לתפוס אותם בלהקות והכי חשוב לשמור אותם – חיים ,

יתרונות אילו  היקנו לי “שם טוב” , ולקוחות בטוחים ונאמנים לאורך השנים .

ארבעה סיפורים מהווי הדייגים

שקיעות – הגיפ הוא רכב חזקה ועביר , אבל אנחנו הצלחנו לשקוע כמעט בכול נחל אליו התקרבנו . בדרך כלל זה היה מיותר אבל הגיל והאווירה עשו את שלהם ולפחות במשימה זו לא נכשלנו .

לא פחות מוצלח היה כאשר שקענו עם חליפת הדייגים בתוך הנחל בבוץ ורק משיכה עם כבל על ידי הגיפ הוציא אותנו לחוף מבטחים .

כאשר הגיפ שקע חילצנו אותו בכוחותינו המשותפים , אם נכשלנו , הזמנו טרקטור אחרת היינו נשארים שם כול הלילה .

השקיעה באמצע הנחל של אחד הדייגים הייתה מעוררת בנו גלי צחוק בלתי פוסקים

למעט הדייג שהיה שקוע באמצע הנחל .

הצלחות קטנות- לא פעם עברנו מנחל לנחל במשך הלילה אבל דגיגים לא מצאנו.

עם בוקר התחלנו לחזור הביתה ואיתה הבושה על חוסר ההצלחה .

כל הדרך חשבנו איזה כמות נגיד שתפשנו , ההגזמות היו לא קטנות בלשון המעטה.

הבעיה נוצרה כאשר מאוחר יותר התחלנו להוציא או להעביר הדגים מהבריכה .

כל דמיון בין מה ש”חשבנו” לבין מה שמצאנו בבריכה היה מקרי בהחלט .

זפת

 לא פעם הגענו לים והוא מלא חתיכות זפת, חוויה מאוד לא משעשעת .

אחריי מספר שעות של עבודה כולך  מרוח בזפת הציוד מטונף הרשתות סתומות ולוקח אחר כך שעות לנקות .

אז מה התענוג מיום כזה ?

לפעמים כאשר יש הצלחות יש נחמה , בדרך כלל , מצב רוח  שחור .

אלי הדייג

בליל סערה כאשר הים גועש וקוצף יצא אלי כהרגלו לדוג בים ומשם לא חזר .

אנחנו דייגי הדגיגים לא ידענו מה אירעה עד שהגיעו כוחות משטרה גדולים והחלו לחפש אותו אבל לא מצאו .

כעבור מספר ימים הגופה נזרקה לחוף .

תזכורת קצרה – הים יכול להביא ברכה , אבל גם , הביטוי “הים האכזר ” יישאר לנצח