ראש השנה

ראש השנה החל בחודש תשרי הוא חג מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו כחג יהודי בא’ וב’ בתשרי. א’ בתשרי נחשב במסורת היהודית ליום המלכת האלוהים על האנושות, וליום דין שבו נידון האדם על השנה שעברה ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה. כמו כן, יום זה נחשב ליום הראשון בשנה לצורך מניין השנים בלוח העברי ולצורך מניין שנות שמיטה ויובל. המצווה העיקרית של החג היא תקיעת שופר.

לפי הכלל לא אד”ו ראש, היום הראשון של ראש השנה אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.

יום כיפור

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז”ל מפרשים במשנה את מהות העינוי הכולל חמישה עינויים: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז”ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום כיפור עם לוחות הברית השניים. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא “שבת שבתון”, ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט”ו בא).

סוכות

סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט”ו לכ”א בתשרי, ובו מצווה כל יהודי לשבת בסוכה. יום החג הראשון הוא יום טוב, ואחריו שישה ימיחול המועד. סוכות הוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה, כלומר שבני ישראל היו עולים בחג הסוכות לירושלים בזמן שבית המקדשהיה קיים. סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו, אם כי מקובל להרבות בו באכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ.

בסיום חג הסוכות, בכ”ב בתשרי, נחוג שמיני עצרת שהוא חג נפרד העומד בפני עצמו, והמצוות המיוחדות של חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו’) אינן חלות בו. בארץ ישראל חל במקביל ליום שמיני עצרת גם חג מדרבנן בשם שמחת תורה, שאף הוא נפרד משני החגים הקודמים. לאחר שמיני עצרת, בכ”ג בתשרי מצוין יום אסרו חג.

שמחת תורה

שמחת תורה הוא מועד יהודי המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ”ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ”ג בתשרי).

חנוכה

חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש, ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ”ה בכסלו עד ב’ בטבת או ג’ בטבת^[1]. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן.

ט”ו בשבט

ט”ו בשבט הוא תאריך וחג יהודי בארץ ישראל, המצוין בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות^[1]. תאריך זה (ט”ו בשבט) קובע לגבי כמהמצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך בו “סדר ליל ט”ו בשבט” או לקרוא בו את “תיקון פרי עץ הדר”. בשל שמאפייניו החקלאיים והלכתייים של החג ייחודיים לארץ ישראל, לא יכלו הללו לבוא לידי ביטוי בקהילות ישראל בגולה אלא ברמז וסימן בלבד.

בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בו רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל^[2]. כיום מצוין ט”ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה.

פורים

חג פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל שנחוג בי”ד באדר (“פורים דפרזים”) או בט”ו באדר (בירושלים וביתר הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון; “פורים דמוקפים” או “שושן פורים”). החג נקבע כיום הודאה לה’ על הצלת היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן, המשנה למלך אחשוורוש.

על פי מגילת אסתר, החג נקרא על שום ה”פור” (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים. בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י”ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר לזכר התענית של אסתר המלכה, טרם ניגשה למלך בבקשה לבטל את הגזירה.

מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וסעודת פורים שבה מקובל להשתכר”עד-דְלֹא-ידע”. החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים.

חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהחוק המקראי, אלא התוקף ההלכתי שלהם הוא מתקנת חכמים. חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה, הנקרא “דברי קבלה”, בשל היותו תקנה מזמן הנביאים. במקורות שונים נעשית השוואה בין פורים ליום הכיפורים

פסח

חג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלושת הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט”ו בניסן ועד כ”א בניסן. היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַ-ה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (ספר שמות, פרק י”ב, פסוק כ”ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז”ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח “יציאה מעבדות לחירות” השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.