שכונת נווה שאנן, חיפה – ספר זיכרונות

by nosh book

Joined Mar 2019
Published Books 1

קולנוע עממי

========

אילן בן הרים, יליד 1940. גרתי ברחוב פיירברג 11, בשיכון במסילה. למדתי ביסודי בבית הספר תל-חי, ובתיכון בבית חינוך תיכון.

קולנוע עממי היה מרכז התרבות השכונתי. הוא הוחזק בידי שני עולים מפולניה ונשותיהם שמכרו את הכרטיסים. אחד הבעלים היה בלונדי והשני שחור שיער. לשם פשטות העניין קראנו לשניהם וייסמן. (להבדיל מהספָּׁר המופלא וייסמן שבשכונת זיו.)

אולם הקולנוע , שכן בקומה התחתונה והקומה העליונה הייתה ממלכתו של בנציון רייפר, שכללה את הספריה השכונתית, ואת לשכת התרבות.

בימים ההם לא היה מיזוג אויר באולמות, ובימי הקייץ החמים, הסרטים הוקרנו בערבים כשחלונות הקולנוע פתוחים. אלה שהיה להם כסף לראות סרט בישיבה, קנו כרטיס, ואלה שחסכו, עמדו בחוץ ליד החלון וצפו בסרט שהוקרן בפנים. מדי 10 דקות, היה אחד הוייסמנים עובר באולם לאורכו כשידו המושטת מפליקה דרך החלון, קלות לכל מי שעמד מבחוץ, וחסם את זרימת האויר פנימה, ואת זרימת המזומנים לקופה. כשראינו את היד עוברת היינו נרתעים לרגע מהחלון, ולאחר שהיד עברה משם, היינו שבים לצפות בסרט, עד לסבב הבא.

הייתי בן 14 כשיום אחד הגיע לעממי, שבח וייס שהתפרנס באותם ימים מחידונים. אלוף החידונים המוכתר באותו זמן בארץ, היה שמוליק רוזן. עניתי על חידותיו לא פעם ברדיו, ואף זכיתי מדי פעם בפרס קטן כגון שעון יד. אבל שבח וייס היה עורך את חידוניו באולמות ואנשים שואפי דעת קנו כרטיסים. כרגיל אחרי ‘פעולה’ בסניף מחנות העולים הסמוך, ניגשנו במוצאי שבת להציץ לקולנוע. לצערנו לא הוקרן באותו יום סרט. על הבמה כיכב שבח וייס. על חלק מהחידות ידעתי לענות וצעקתי את התשובות דרך חלון האולם. “מה שמך” שאל שבח, “אילן” זעקו במקהלה כל המציצים, ומעתה כל התשובות שהגיעו מבחוץ, סומנו כ”אילן”. עד מהרה “אילן” צבר מספיק נקודות, כדי ששבח יזמין אותי להכנס פנימה, להתמודד על הפרס הגדול. לימים נעשה שבח וייס, פרופסור, חבר כנסת, יו”ר הכנסת, ושגרירנו בפולין. הוא נודע בכך שסיפר לעולם את סיפור השואה שחווה ושמע.

לאולם הקולנוע הגיעו גם אמנים, פוליטיקאים, ואפילו משפחת הגמדים החיפאיים אוביץ, שבאו לארץ ממחנות המוות וניסויי מנגלה. חלק מהגמדים הללו הוזכרו בסרטו של אמיר גוטפרוינד “פעם הייתי”.

בנציון רייפר היה ‘פולני-אידיש’, עם שיניים מעוצבות לתפארת הכסף והזהב. הוא החזיק בשתי משרות: כספרן בספריה שמעל לקולנוע, הוא היה רודה במסכנים שבאו להחליף ספרים, ובתור מחזיק תיק התרבות בנווה שאנן, הביא אלינו את מיטב אמני שנות החמישים. לא אשכח איך הציג את הזמר בר נוי: “שימשְן בבקשה”‘ ואיך עלה יום אחד על הבמה, ומחובק עם יפה ירקוני, שרו בשני קולות, את השיר האלמותי “האמיני יום יבוא”, כשהיא מדייקת, והוא מזייף לתפארת. למזלי, הייתה בפיניציה ספריה מעולה לעובדים, ואבי היה מביא לי בכל יום שני ספרים, שאת קריאתם כיליתי עוד באותו היום.

כיום בעידן האינטרנט והטלוויזיה, ספריות הן עולם שהולך ונעלם. וגם אולמות הולכים ונסגרים. השואה הולכת ומשתכחת. כל האולמות שנותרו, הם ממוזגים, וחלונותיהם סגורים. וחידונים אינם מושכים קהל לאולמות. ורק סינמה קפה עממי, ממשיך להקרין סרטי איכות שמגיעים אליהם תושבים מכל חיפה והקריות. https://www.cinemacafeamami.com/

2

איך ייצרנו מזון בשנות ה50

==============

אילן בן הרים, יליד 1940. גרתי ברחוב פיירברג 11, בשיכון במסילה. למדתי ביסודי בבית הספר תל-חי, ובתיכון בבית חינוך תיכון.

בשנות ה50, היה קיצוב במזון, עופות וביצים היו במשורה, והשוק השחור פרח, והעשיר סוחרים זריזים.

נוה שאננים בעלי יוזמה, הקימו לולים ובהם תרנגולות, ברברים ברווזים ותרנגולי הודו. שסיפקו לבעליהם ביצים ובשר.

האבא שלי שהיה בעל יוזמה מופרזת, קנה מדגרה ישנה, שיפץ אותה, והחל לייצר אפרוחים. בתמונה, הלול ברחוב פיירברג 11, כפי שהוא נראה היום.

היות והיה לו ייצור עודף של אפרוחים, מכר אפרוחים למי שהיה מוכן לשלם.

פעם מכר אפרוחי תרנגולי הודו, לסוחר חיפאי עשיר. הוא הדריך את הסוחר מתי לחסן את האפרוחים, וגם להוסיף לתזונתם אבני חצץ קטנות, לשיפור העיכול. “אצלי הם לא יאכלו אבנים הצהיר הנובוריש. “רק גזר וסלק”. כעבור חודשיים הביא הסוחר את האפרוחים חולים לביתנו. הסתבר שהוא לא חיסן אותם, והם נדבקו.

כעבור מספר חודשים, נגנבו אפרוחים שמכרנו, משכן אחד. “מי עוסק כאן באפרוחים” שאל השוטר את השכן. והוא אמר “בן הרים”. כעבור חצי שעה, הגיעה המשטרה אלינו לערוך חיפוש. כמובן לא מצאו דבר. כשחזר אבי מהעבודה, הוא שמע את הסיפור, ונעלב. ואוו כמה נעלב וכעס. השכנים שטפלו עלינו רבב, באו להתנצל. אבל הכבוד הפולני היה חזק יותר מסתם מילים, (למרות שבכלל היה מגליציה). ואבי תבע אותם לדין. כמובן שהפסיד במשפט, כי “לחשוד מותר” אבל כבודו ניצל לעולמי עד.

הבלדה על לול העופות של אבא (בהשראת ג’ורג’ ברסנס)

היו לנו בילדותי

עשר תרנגולות

מקרקרות לבנות נוצה

שבכל יום לשמחתי

היו הן מטילות

על קרקעית הלול , ביצה

הייתי ילד סקרני

עומד ליד הלול שעות

לחזות בפלא הלידה,

כיצד יוצאת, לתמהוני

בתוך צמיגות והפרשות

ביצה אחת ויחידה.

היה זה פלא תעוזה

אך באמת לא כך סברו

חברותיה של העוף המסכנה

מיד ניגשו לעכוזה

ועד זוב דם ניקרו

את האזור אשר עורר קינאה.

את האזור אשר עורר קינאה

אותה התרנגולת

אשר מזלה איתרע

להיחשף בשעת ההטלה

היתה לחברותיה

לטרף ומשיסה

וסיימה מיד בתוך קדירה.

מאז להן הקמנו

לבנות מקור דנן

מקום חשוך שישמש להטלה

והעופות ההן הסכינו

לנקר את מזונן

אבל חדלו להתאנות למטילה

והמשל הוא ידידי

מאד מאד ברור

גם המשורר צריך כיסוי

בעת חשפו בפני ציבור

את כל ערוותו

כדאי שישתמש בשם בדוי………

4

חלב על הזמן

=======

אילן בן הרים, יליד 1940. גרתי ברחוב פיירברג 11, בשיכון במסילה. למדתי ביסודי בבית הספר תל-חי, ובתיכון בבית חינוך תיכון.

חלון החלב בכניסה לדירה בפיירברג 11: בכל בוקר בערך בדיוק ב700, היה החלבן לומניץ, פותח את חלון החלב בכניסה לדירה, ואומר במבטא יקי משובח בקול גדול: שאאאלום. אחר כך, היה מוזג ליטר חלב, גובה דרך החלון את עלות החלב, וממשיך לדירות אחרות.

לשונות רעות ידעו לספר שכל בוקר בשעה 4, כשהחשכה עדיין שלטה מסביב, היה החלבן מקרב בדייקנות את כד החלב לברז, ומדלל קצת את החלב. אבל אני לא מאמין בכך, כי הרי הוא היה יקה מדוייק.

ב1955, עברו בתנובה לחלב בבקבוקים, וזה שיפר את איכות החלב שקיבלנו. אני זוכר את שכבת החמאה הטעימה שהצטברה על פני החלב,ליד מכסה האלומיניום בבקבוק, אהבנו לגרוף אותה ולמרוח על לחם. בשלב הבא, עברו לאריזות קרטון, ולשיווק חלב בחנויות, מה שייתר את תפקיד החלבן, ואת הצורך בחלון החלב.

6