יֵש בַּעֲלֵי חַיִים כְּמוֹ לְטָאוֹת וְציפּוֹרים

שֶׁהוֹפָעָתָם בַּשכוּנָה אֵינָה מְעוֹרֶרֶת הִתרַגשוּת מְיוּחֶדֶת.

אֲבָל כַּאֲשֶׁר מוֹפיעַ בֶּחָצֵר שֶׁלָנוּ קיפּוֹד,

השִׂמחָה גְדוֹלָה.

הקיפּוֹדים מְבַקרים אֶצְלֵנוּ בֶּחָצֵר לְעִתים רְחוֹקוֹת.

יֵש לָהֶם פַּרצוּף חָמוּד, מְחוּדָד כָּזֶה, וְעֵינַיִים שְׁחוֹרוֹת.

בְּדֶרֶך כְּלָל רוֹאים רַק אֶת הקוֹצים שֶׁל הקיפּוֹד,

וְהוּא מַסכִּים לְגַלוֹת אֶת פַּרצוּפוֹ,

רַק אִם הוּא בָּטוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִמצָא בְּסַכָּנָה.

רִאשוֹנָה

רָאֲתָה גילָה אֶת הקיפּוֹד שֶׁבָּא לֶחָצֵר וְקָראָה:

“תִראוּ, תִראוּ – כַּדוּר שֶׁל קוֹצים!”

“קיפּוֹד!

קיפּוֹד!”

צָהֲלוּ היְלָדים וְרָצוּ לַמָקוֹם שֶׁבּוֹ עָמדָה גילָה.

“תָביאוּ מַקֵל!” אָמרָה גילָה.

היְלָדים הֵחֵלוּ לְחַפֵּשׂ מַקלוֹת

וְלֹא מָצאוּ דָבָר.

“בּוֹאוּ נִזרוֹק אֲבָנים”,

אָמרוּ יְלָדים אֲחָדים.

מְטַר האֲבָנים

שֶׁנִזרַק עַל גַבּוֹ שֶׁל הקיפּוֹד המִסכֵּן הִרעיד אוֹתוֹ,

וְהוּא זָז.

“תַפסיקוּ,

תַפסיקוּ!

” צָעַק יוֹרָם,

“אַתֶם עוֹד תַהַרגוּ אוֹתוֹ!”

אָז הִתנַעֵר הקיפּוֹד,

רָץ קָדימָה

וְנָפַל לְתוֹך בּוֹר עָמוֹק וְצַר.

היְלָדים הִסתַכְּלוּ בְּעֶצֶב בַּבּוֹר.

“אֵיך נְחַלֵץ אוֹתוֹ עַכשָׁיו?”

חָשבוּ היְלָדים,

וְלֹא מָצאוּ פִּתרוֹן.

לְמַזָלָם עָבַר בַּמָקוֹם אַבָּא שֶׁל גילָה.

היא סיפְּרָה לוֹ בְּבֶכי מָה קָרָה.

“אַל תִבכִּי”,

אָמַר אַבָּא וּביקֵש לְהָביא לוֹ אֵת-חֲפירה.

הוּא חָפַר בִּזהירוּת וְהִרחיב אֶת הבּוֹר.

וְהִנֵה,

פִּתאוֹם,

זָז מַשֶׁהוּ בַּבּוֹר,

וְקיפּוֹד אָפוֹר שֶׁפַּרצוּפוֹ קָטָן וּמְחוּדָד,

זָחַל מִתוֹכוֹ החוּצָה.

הוּא הִבִּיט אֶל היְלָדים לְרֶגַע בְּעֵינָיו הזְעירוֹת,

וּמִיָד בָּרַח אֶל בֵּין השִׂיחים.

היְלָדים הִבִּיטוּ אַחֲרָיו

בַּהֲקָלָה וּבְשִׂמחָה וְאָמרוּ:

“לְעוֹלָם לֹא נִזרוֹק עוֹד אֲבָנים עַל קיפּוֹדים”.