PBL בספרות (היומן הדיגיטלי)

יאנקו מן העיר התחתית

PBL בספרות

יומן דיגיטלי

מגישים: אור מאירי ושי קלנר

כיתה: ח’1

מדוע בחרנו בדמות הזו?

דף 2

בחרנו בדמותו של יאנקו מפני שאנחנו חושבים שיאנקו הוא דמות להערצה וכדאי מאוד לכתוב עליו את העבודה.

יאנקו הוא  ילד יצירתי וסקרן עם דמיון מפותח, שקורא הרבה ספרים   

בנוסף, יאנקו דואג הרבה לאמו ומפחד מהתגובה שלה על הרצון שלו לצאת מהבית, בשל הטראומה שחוו במלחמת העולם השנייה. (זאת הסיבה שלשוקה היה כל כך קשה לגרום ליאנקו לצאת מהבית ולבוא איתם לים). יאנקו ילד חברותי, כששוקה וחברו הגיעו לביתו הוא מיד הציע להם לשחק איתו שחמט או דמקה.

לסיכום, יאנקו הוא דמות מעניינת עם עבר מסקרן ולכן בחרנו לכתוב עליו את העבודה.

היומן של יאנקו

דף 3

שלום לך יומן

זה אני, יאנקו, זוכר?

לא כתבתי לך מאז שעזבנו את פולין, ואני מצטער על כך..הייתי עסוק.

השנה היא כבר 1947, השעה היא שעת בוקר מוקדמת.

הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה בה דיברנו.

 לפני שכל הבלאגן התחיל, כשעוד רק הייתי ילד פולני רגיל שקיבל יומן ליום ההולדת.

אך אם אתחיל לספר לא ישארו לי מספיק דפים, אז אנסה להסביר לך את כל מה שפספסת בכל השנים האחרונות:

כעת אני יושב בצל עץ הזית שבחצר החדשה שלנו, בישראל. מעולם לא חשבתי שאעבור לישראל, ועכשיו אני פה. אה כן, תיאודור יושב לידי על אחד הענפים. אתה זוכר אותו נכון? עכשיו הוא איננו עוד התוכי הקטן שהיה פעם, הוא גדל.

מאז שהגענו לישראל זה רק אני והוא. הנאצים לקחו את אבא. זה היה ב 1 בספטמבר , 1939 . הם דפקו על הדלת ממש משום מקום, אחר כך הם משכו את אבא והכו אותו עד שהוא הפסיק לזוז, הבנתי את זה כשאחד מהחיילים הנאצים צעק “אר איסט ת’וט!” כלומר, “הוא מת”. אני זוכר את הצעקות של אמא, היא התחננה בפניהם שיניחו לו. אך הם לא הקשיבו לה. אחר כך הם התקדמו אלי, אחד מהם הוציא את הרובה וכיוון לרגלי הימנית. הכאב היה חזק מאוד. זה היה כאב שלא הרגשתי בחיים, אני חושב שצרחתי, אבל לא בדיוק זוכר. אני יודע שהחיילים כבר הסתלקו, ואמא הביאה מטלית ענקית ושמה אותה על הרגל שהלכה והאדימה. זו היתה הפעם האחרונה בה עמדתי על הרגליים, כי מאז אני בכיסא גלגלים..

באותו הזמן אמא החליטה שאנחנו צריכים לברוח לברית המועצות, ואחר כך נודע לנו שגם את שאר המשפחה הנאצים הרגו.

עכשיו אתה בטח שואל מה שלום אמא? – ובכן, היא כבר לא מה שהייתה פעם..היא סבלה יותר מידי, ועכשיו יש לה טראומה. היא נעשתה פחדנית, חוששת מכל דבר. זו הסיבה שאני לא הולך לבית הספר, היא מפחדת שיקרה לי משהו רע, כמו שקרה לאבא. היא מעדיפה שאשאר כל היום פה, בבית. נחמד שיש לנו בית, מאז שברחנו מפולין לא היה לנו אחד כזה, אבל היתי מעדיף גם לצאת ממנו לפעמים, אתה יודע, לפגוש ילדים כמוני או לדבר עם מישהו. תיאודור נחמד אבל הוא בסך הכל תוכי, והוא מבין רק פולנית. בישראל מדברים בעברית!

התחלתי ללמוד את השפה, אבל המבטא גורם לי להישמע מוזר. הלוואי שהיה לי חבר ישראלי שיכולתי לדבר איתו בעברית. אולי זו הסיבה שחזרתי לכתוב בך, אתה הדבר הכי קרוב לילד שמצאתי. להתראות לבינתיים חבר שלי, ניפגש בקרוב מאוד.

דף 4

שלום לך יומן, זה שוב אני.

גם היום אני יושב בצל עץ הזית שבחצר, וגם היום תיאודור לידי. אמא הלכה לעבודה לפנות בוקר, היא עובדת קשה.

אני אוהב להקשיב לקולות, לשמוע את השכנים מדברים, או ילדים רצים ברחוב.

עכשיו אני שומע רעש של רגליים שמנתרות על השיחים בגינה לידנו. לפתע אני מבחין בשני ילדים עומדים בפתח החצר, הם נראים בני גילי. אני בטוח שהם מתכוונים לומר משהו, אך השניים לא פוצים את פיהם ורק בוהים בי במבוכה.

תיאודור מפר את הרגע המביך כשצורח “צ’שץ!” בפולנית, אני יודע כי הם לא מבינים את דבריו. “תיאודור אומר לכם שלום”, אני מסביר. הם נראים נינוחים יותר. “מישהו מוכן להביא תיאודור אלי?” אני שואל. אחד מהנערים ניגש לעברי ונוטל את תיאודור מהענף שלו, אני מוציא כמה זרעונים מהאבוס הקטן שלי ונותן לו לנקר. “דז’ינקויה! דז’ינקויה!” קורא תיאודור, הנער נראה מבוהל. “הוא אומר תודה”, הסברתי שוב. שני הנערים מצאו חן בעיני, הם נראו ישראלים ונחמדים. “אתם יודעים לשחק שח?” שאלתי, כבר הרבה זמן שאני מחפש שותף לשחק עמו. הנער השני ענה, אמר שהוא יודע גם שח וגם דמקה. שיחקנו כמה סיבובים, אני ניצחתי. אחר כך שיחקתי עם הנער שהביא את תיאודור אלי בדמקה, הוא לא אהב להפסיד, הוא ביקש שנשחק שוב ושוב. עד שבסוף נמאס לו והוא אמר שהוא מעדיף משחקים כמו ‘שוטרים וגנבים’ או ‘מחבואים.’ “את זה אני לא יכול לשחק” אמרתי, והרגשתי שונה מהם. עכשיו הוא נראה מבויש. “איך קוראים לכם?” שאלתי, מנסה להפר את המבוכה בשנית. הם ענו, ואני הצגתי להם את עצמי. אחר כך דיברנו על ספרים שאנחנו אוהבים, סיפרתי להם על ספרים שאני קורא בפולנית, למשל ספרים של הנריק סנקביץ’ או של שרלוק הולמס. הנער שישב לצידי סיפר לי על ספרים  כמו “מרד האינדיאנים”, “האינדיאנית הנוקמת” שכתב סלגרי ועוד כל מיני.

שוקה קטע אותנו ואמר שאנחנו משעממים, אחר כך הציע שנלך לים. עבר זמן רב מאז שהייתי בים, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את אמא, הצעתי שנלך בפעם אחרת. הם פנו ללכת, “שלום” אמרתי, והם הבטיחו שיבואו שוב.

דף 5

שלום לך יומן,

גם היום שוקה וחברו הגיעו לבקר אותי. שוקה הציע שהוא וחברו ידחפו את כיסא הגלגלים שלי במעלה הרחוב אל העיר העליונה. הוא רצה שנראה סרט רוסי בשם “אדמירל נחימוב”. אני לא רציתי, “אני שונא את הרוסים” , אמרתי. בזמן המלחמה ברחתי עם אמי וחיינו כפליטים באוזבקיסטאן, סבלנו הרבה.

הם הסתכלו בי בתימהון , הם העריצו את הרוסים. ובכל זאת אמרתי: “שם אין שוויון, אין חירות ואין חופש, טוב שהצלחנו לצאת משם”. חברו של שוקה אמר שבזכותה של רוסיה יש לנו מדינה, ואני החרשתי במקום, לא יכולתי להכחיש את העובדה הזאת.

אמרתי להם שאולי פעם אבוא איתם לים במקום, באמת הייתי רוצה לראות את הנמל, את האוניות ואת החוף. שוקה שאל אותי אם אמי מרשה לי ללכת איתם לים, ועניתי שהיא לא מרשה כיוון שהיא מפחדת שיקרה לי משהו רע. שוקה אמר שפעם הוא חשב שאימהות יודעות מה הכי טוב לילדים שלהן, ועכשיו הוא כבר לא בטוח.

ואני אמרתי כנגד זה: “אמא שלי סבלה יותר מידי בחיים שלה, ואני לא רוצה שהיא תאבד את הדבר היחיד שנשאר לה. את כל המשפחה של אמי הרגו הנאצים, יימח שמם, ואחרים מתו מרעב או מחלות ברוסיה. הסבל הרב שידעה והנסיונות הקשים עשו אותה לפחדנית”.

החרשנו שלושתינו, תיאודור קרא פתאום בכעס, ושוקה הוריד את הכלוב מן הענף והביא אותו אלי, כדי שאמלא אותו בזרעונים מהאבוס שלי. תיאודור פיצח את הקליפות במקורו ופיזר אותם סביבו. שוקה אמר שהוא יוכל לקחת אותי ולהחזיר אותי מוקדם בבוקר לפני שאמא שלי חוזרת מהעבודה.

הצעתי לו שאולי נעשה את זה באחד הימים, מפני שעוד לא יצאתי מפתח החצר מהיום שאני ואמי באנו הנה.

דף 6

שלום לך יומן,

הבוקר ציפיתי לשוקה וחברו בכיסא הגלגלים שלי. על אף שהיה יום קיץ לוהט, לבשתי מעיל שחור מכופתר עד צווארי. על פדחתי חבשתי את הכומתה השחורה שלי. כלובו של תיאודור

לא היה תלוי על הענף, כי הנחתי אותו על ברכיי ולפתתי אותו היטב בידי המכוסות בשרוולים שחורים.  תיאודור נראה אחוז התרגשות והביט לכל כיוון בעיניו הערמומיות.

מידי פעם הרים את כנפיו וצרח. הבחנתי פתאום באחד הנערים מגיח מן השער, הם נופפו לי לשלום ושוקה אחז בכיסא הגלגלים שלי והחל לדחוף אותו החוצה. הדרך אל הים היתה מהנה, עוברים ושבים עצרו להביט בנו ולא הבנתי מדוע. לא הרחק נשקף אלינו המשטח הכחול ירקרק של הים. ראיתי ארובות שחורות, פולטות עשן שחור. מידי פעם בקעה צפירה רמה של אונייה במים. “כשאני שומע צפירה של אונייה”, אמרתי, “ריח מרחקים מגיע אל אפי”. לפעמים אני שוכב שעות ארוכות ברצותי לשמוע צפירה של אונייה המפליגה לרחבי הים. אז באים לפני מראות של נמלים רחוקים וארצות קסומות עליהן קוראים בספרים. אני רואה את עצמי מפליג אל הבלתי נודע כדי לעשותו נודע.

הגענו אל הים ושוקה דחף את כיסא הגלגלים ממש עד לקו המים. “אני אשב כאן עם תיאודור” אמרתי, “אתם לכו להתרחץ”. לא רציתי שיתעצבו על כך שאיני יכול להיכנס איתם למים, לכן נשארתי אני בכיסא שלי. שמחתי לראות אותם נהנים במים. אחרי הרבה זמן הם חזרו, אני בינתיים חשבתי על קפיטן נימו, איך ערך מסע במצולות הים. שלפתי מכיסי כמה שקלים, “אתם רוצים לאכול או לשתות משהו?” שאלתי, והם נראו שמחים להצעתי.

שוקה לקח מידי את המטבעות ורץ אל דוכן הארטיקים הקרוב. הם חזרו עם שלושה שלגונים ירקרקים בטעם מנטה ושקיק בוטנים לתיאודור.

שעת הצהריים קרבה ושוקה החל לדחוף את כיסא הגלגלים שלי בחזרה הביתה. הלכנו לאט, מרוצים וצחוקים ומספרים בדיחות מצחיקות. “צריך למהר”, הודעתי להם, “אמי עוד מעט חוזרת מהעבודה”. לפתע, ברגע אחד, נשתאגה צפירה מחרישת אוזניים של צופרי אזעקה. “התקפת אוויר!” , “מטוסי אויב באו להפציץ בנמל”. נבהלתי מאוד.

הרגשתי כי הכל חוזר אלי. הנאצים, השואה, הבריחה לברית המועצות, הפצצות של המטוסים הגרמנים רדפו אחרינו לכל מקום.  היום בו הנאצים הרגו את אבא. התחלתי להרגיש לא טוב. פני הלבינו וגופי רעד. הרחוב התמלא צעקות ובהלות, רצנו לתוך המקלט הקרוב.   מתוך מטוסי הקרב נפלו ארבע ביצי כסף “אלו פצצות!” הזהרתי אותם.

מצאנו בסמוך שער של חצר ושלט הוביל אותנו אל המקלט. המדרכה רעדה 

ותיאודור החל לצווח ולבעוט בכלוב. שוב הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף. לא יכולתי לשמוע את קולות הפצצות ולא להיזכר בכל מה שעברתי. כיסיתי את עיניי בידי קיוויתי שזה יפסיק.

אחד מחבריי תפס את הכלוב של תיאודור לפני שהוא נפל מהכיסא, ושמר עליו. המקלט היה קודר וחשוך ורק כמה עוברי אורח עמדו שם בפינה, אני עדיין כיסיתי את עיניי. חיכינו שם שעה ארוכה, אף אחד לא דיבר. אחרי זמן מה השתרר שקט ברחובות והאנשים החלו לצאת מהמקלטים. “כבר אחרי אחת” אמרתי, “אמא בטח חזרה מן עבודתה”. שוקה מתחיל לדחוף את הכיסא שלי וחברו מתקדם אחרינו בריצה. לא הרחק מביתי עמדה חבורה של אנשים ובמרכזה זיהיתי את אמי. היא בכתה וצעקה, ידעתי שזה בגללי. כשראתה אותי היא פתחה בריצה ועקפה את האנשים סביבה. “ג’ה בילווש?!” היא קראה בזעם (איפה היית?!). לא הייתי מסוגל לענות לה, שתקתי בבושה. היא פנתה לשני חבריי וצעקה אליהם בזעם. הם לא הבינו את דבריה ולכן שתקו. שתיקתם הכעיסה את אמא עוד יותר והיא סטרה לשוקה על הלחי. הוא לא זז, רציתי להגיד לה שתפסיק, אבל שתקתי. הם פשעו לאחור והחלו ללכת וכיוון שער היציאה. אמא רכנה לעברי וחיבקה אותי חיבוק ארוך. אחר כך היא נכנסה הביתה ואני אחריה, דמעות זלגו מעיני. ידעתי שזו היתה טעות ללכת איתם, אך נהנתי כל כך.

זה הסוף של הסיפור, יומן יקר. אני מבטיח שאשוב בקרוב.

שלך, יאנקו.

רפלקציה

שי: העבודה היתה מהנה, נהנתי לכתוב את היומן של יאנקו ולעבוד בשיתוף פעולה ולהתייעץ עם אור. עזרנו אחד לשני והעבודה היתה טובה

.

אור: מהלך העבודה היה די טוב משום שחילקנו בינינו את התפקידים וכל אחד ידע

מה הוא עושה. עזרנו אחד לשני התייעצנו על כל מיני דברים

.

התחברנו לדמותו של יאנקו מפני שיש לו אופי שמראה עליו כילד אכפתי  וחברותי של רוצה בטובתם של אמו וחבריו.