מקווה ישראל – סיור ישראלי

ברוכים הבאים לסיור וירטואלי עצמאי, באתרים עיקריים במקווה ישראל

חלומות מתגשמים

“כאן זה התחיל, בית הספר מקווה ישראל הוקם באפריל 1870, ע”י קרל נטר, מזכיר חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) בפריז, במטרה לשמש מוסד חינוכי שבו ילמדו בני ישראל את תורת האדמה וממנה יצאו להקים ישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ.

מקווה ישראל מהווה את היישוב היהודי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה”

(המועצה לשימור אתרי מורשת, מקווה ישראל ציונות וחינוך)

תוכלו לערוך גם סיור בהדרכת צוות המועצה לשימור אתרים.

לפרטים והדרכה בעברית או אנגלית התקשרו לטלפון 03-5030489

האתרים בסיור

1. קבר נטר

2. הכוורות

3. הגן הבוטני

4. חורשת האקליפטוס

5. שער ירושלים ושדרת הדקלים

6. הפיקוס הבנגאלי

7. בית הכנסת

8. היקב ומרתפיו

9. מערכת נטר

האתרים בסיור

1. קבר קארל נטר

בקצה הדרומי של מקווה ישראל , “בקצה בנחלה אל מול מדבר חולות” של הימים ההם,  נמצאת חלקת הקבר של מקווה ישראל. חלקה זו נקבעה כמקום קבורה כבר בשנת 1872 בתקופתו של קארל נטר. בחלקה 3 מצבות בלבד, במרכזה – מצבת קברו של קארל נטר, שנפטר בי”ט בתשרי תרמ”ג, 3.10.1882 ועליה נחקקה הכתובת:

זכר עולם ליעקב נטר

נולד יב’ אלול התקפ”ג

מת יט’ תשרי התרמ”ג

“מיטיב לאחיו מה רבו חסדיו מקווה ישראל כוננו ידיו (נוסח הכתובת מיוחס לח.נ. ביאליק)

המצבה השניה היא זו של יעקב בן שמואל אחד העובדים הנאמנים שנפטר בדצמבר 1872

המצבה השלישית לזכר יעקב ופלורין הירש, ילדיו בני השלוש ושש של מנהל בית הספר שנפטרו בהפרש 9 ימים עקב דלקת קרום המוח.

בעת ביקורו שמקווה ישראל, באוקטובר 1898, עלה הרצל לקברו של יעקב קארל נטר, ופנה אל המנוח במילים חמות      “בית ספר חקלאי מצויין בנית”

2. הכוורות

ספק הדונג זאב ארליך עלה לארץ ישראל בשנת 1912 מעיר הולדתו אודסה שבה נמנה עם קבוצה של צעירים דוברי עברית . לאחר ימים מספר ביפו הלך ארליך לרחובות ומשם עבר לנס ציונה . הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה , ימים של מחסור חמור בסוכר – מחסור שהוליד ביקוש לדבש , תחליף טבעי לסוכר . נס ציונה הייתה מרכז חשוב לייצור דבש וזאב ארליך , שלבו הלך שבי אחר גידול הדבורים וייצור הדבש , השתקע במושבה הקטנה .

בשנת 1915 הציע לו קראוזה , מנהל מקווה ישראל , להקים מכוורת ולול בבית הספר החקלאי שבמקווה ישראל , ולשמש כמורה ומדריך לגידול דבורים ועופות .מאז משמשות הדבורים כשלב חיוני בתהליך בהאבקה והגידול של ענפי הצומח במקווה ישראל

3. הגן הבוטני

מראשית הקמתו  של מקווה ישראל, בלטה בו חשיבה “ירוקה” המשלימה את תוכנית הבינוי של בית הספר. במרחבי מקווה ניתן למצוא מגוון עצים גדול, חלקים ילידי הארץ, בעוד שאחרים עלו ארצה במהלך השנים. לא פלא , אם כן, כי כבר בשנת 1923 יזם אליהו קראוזה, מנהל בית , בעזרת האגרונום ברוך צ’יזיק את הקמתו של הגן הבוטני מהראשונים מסוגו בארץ.

שטחו של הגן כ-90 דונם, כאשר יותר משליש מוקצים לגן חלקות, על פי משפחות צומח. מספר עקרונות בולטים בגן, כאשר המרכזי בהם הינו קיום גן בוטני כמעבדה פתוחה, שמטרתה התאמת צמחים מארצות שונות לתנאי ארץ ישראל. השיטה בגן נקבעה על פי שיטת אנגלר – ורבורג. על פי ניתן לראות משפחות צומח בחלקות מוגדרות, כשבכל חלקה נציגי משפחות מארצות שונות. הגן תוכנן בשנת 1929 ושימש לאורך השנים כמעבדה לימודית לתלמידי בית הספר, לבוטנאים ולגננים. אנשים רבים השפיעו על אופיו של הגן הבוטני אולם האדם שהשפיע יותר מכל על פיתוחו של הגן היה הבוטנאי והגנן דוד זידנברג שמונה כמנהל הגן בשנת 1929 והתמיד בעבודתו עד יום מותו בשנת 1990 !

4. חורשת האקליפטוסים

בכניסה לחורשת האקליפטוסים שלט עץ גדול שהציבה הקרן הקיימת לישראל ובו כתוב

   “חורשת האקליפטוס הראשונה בארץ. זרעי אקליפטוס המקור, ממשפחת ההדסיים הובאו למקווה ישראל מאוסטרליה בשנת 1882. האקליפטוס מעמיק שורשים ומצטיין בצימוח מהיר, בהיותו ניזון ממי תהום. הוא עמיד לחוסר בניקוז ונחשב לצמח מייבש ביצות, ממקווה ישראל הופץ האקליפטוס לכל רחבי הארץ, והוא מסמל את תנופת ההתיישבות היהודית והמלחמה בשממה ובביצות הקדחת”.

קרל נטר הביא עמו לארץ ישראל יועצים בתחום החקלאות והגינון, בניהם הגנן בודריה – שהביא למקווה ישראל עצי אקליפטוס כבר בשנת 1876 (6 שנים בלבד לאחר יסוד בית הספר) . בבטאון “כל ישראל חברים” משנה זו מתואר –       “שנים עשר עצי אקליפטוס היוצרים שדרה יפה במקווה ישראל”. מקור נוסף לזרעי האקליפטוס הוא טסמניה. הורציו ספאפרד האמריקאי, חבר בקבוצה ” קדושי היום האחרון”. בשלהי שנת 1883 הביא מעטפה ובה זרעי אקליפטוס, מפני שסבר שארץ הקודש היא מקום ראוי מזרעים אלו.

בסוף המאה ה-19 כבר היו במקווה משתלות, שבהן גדלו אקליפטוסים. אלו, כנראה, הם המקור לעצחם שנשתלו אחר כך במושבות הראשונות.

בכל מקום בארץ בו קם ישוב יהודי, נשתלו גם עצי אקליפטוס. ערביי ארץ ישראל, התרשמו מהתופעה, וכינו את האקליפטוס “סג’ר את יהוד” – עץ היהודים.

5. שער ירושלים ושדרת הדקלים

שער ירושלים – שער התקווה

שער ירושלים נושק לכביש יפו רמלה, בעבר הדרך הראשית לירושלים. כיום, זה שער ברזל צבוע ירוק, המוצב בין שני עמודי כורכר. ליד השער מבנה מלבני צר, ששימש בעבר כעמדת הגנה על הדרך. בקרבת המבנה שרידים של באר אנטילה ובריכת אגירה. כאן, בשער זה ממש, התקיימה הפגישה ההיסטורית בין הרצל וקיסר גרמניה, וילהלם השני. הפגישה נערכה בבוקר יום שישי, 28 לאוקטובר 1898. בשער עמדו בציפייה הרצל ואנשי המשלחת הציונית שליוותה אותו במסעו בארץ. לצידם עמד מנהל מקווה ישראל יוסף נייגו, רעייתו ותלמידי מקווה ישראל. הקיסר וילהלם השני הוביל את סוסו הלבן ועצר מול הרצל.

בתום השיחה, אפשר היה לשמוע קריאות של “הרצל מלך היהודים!” והשיירה המשיכה לכיוון ירושלים בעוד הרצל ומלוויו חזרו לכיוון יפו.

תמונת מפגש זה (שנערכה בפוטו מונטאג’ עקב תקלה במצלמה) התפרסמה בעיתונות במערב אירופה בצירוף תמליל השיחה בין האישים.

שדרת הדקלים

בשנת 1920, שנת היובל למקווה ישראל, ביקש המנהל דאז, אליהו קראוזה, “לקשט” מחדש את השדירה. באותה תקופה, עבד בבית הספר האגרונום ברוך צ’יזיק, שפיתח במקום חוות אקלום ובתוכה עצי דקל. על פי עדותו של יעקב יניב, נערך יום נטיעות חגיגי במהלכו ניטעו בשדירה עצי דקל, וושינגטוניות וקנרים.

שדירות הדקלים הופכת לסמל מובהק של מקווה ישראל. שדירות דומות ניטעו מאוחר יותר ברחבי הארץ.

6. הפיקוס הבנגלי

אחת האטרקציות, הנחקקות במיוחד בלב המבקרים במקווה ישראל, היא הפיקוס הבנגלי, עץ מיוחד עתיר שורשים וסיפורים.

הפיקוס הבנגלי משתייך למשפחת התותיים, שמוצאה באזורים טרופיים ושעליה נמנים התות, התאנה, השקמה, הפיקוס, ואחרים. עץ זה מצטיין בצמיחה מהירה של ענפיו, מהם מתפתחים שורשי אוויר רבים. כששורשי האוויר מגיעים לפני הקרקע, הם מצמיחים שורשונים קטנים, החודרים בקלות לאדמה והופכים בהדרגה להיות גזעים לכל דבר. כך נוצר מראה מרשים ומיוחד של חורשה שלמה, שלמעשה מורכבת מעץ אחד בלבד.

הבאת העץ לארץ ישראל מצביעה על מגמת אקלום כבר מראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. נתוני האקלים בארץ מסייעם בהתאמת עצים שמוצאם מאזורי אקלים רבים: אקלים ממוזג ים תיכוני, כמות משקעים שנתית של כ – 500 מ”מ, ומים זמינים ממפלס מי התהום הגבוהים.

גילו של הפיקוס הבנגלי במקווה ישראל נקבע על פי סיפור שסיפר ד”ר גדעון כץ, מנהל בית הספר בשנים 1965-1997, “יום בהיר אחד הגיע לביקור מר שמואל ענבי, איש קשיש ונחמד שזה עתה חגג 95 שנה. זה סיפר, כי למד במקווה ישראל לפני הרבה שנים, ואחרי הלימודים חזר לארצו, בולגריה. כששב לבקר בארץ, רצה לראות העץ שנה בזמנו להשקות. ענבי תיאר את מיקומו של העץ, והבנתי כי הוא מתכוון לפיקוס הבנגלי. יחד צעדנו לעברו. ענבי ראה את העץ ומאוד התרגש. שאלתי באיזה שנה למד במקווה ישראל ומה גילו של העץ. ענבי מיד ענה: הייתי תלמיד כשהרצל ביקר בארץ בשנת 1898, אז היה יוסף נייגו, מנהל בית הספר, אומר ‘העץ בן 10, שמור עליו, טפל בו יפה’. מכאן קבעתי שאת העץ נטעו בשנת 1888”.

ועוד סיפור אחד הקשור בעץ מיוחד זה: ראשון תלמידי מקווה, ניסים בכור אלחדיף, סיים את לימודיו בבית הספר ונשלח להמשך לימודים בצרפת. לארץ ישראל חזר כגנן מדופלם, ואת עבודתו הראשונה כאן מצא בחצרו של הברון יוסטינוב ביפו, שביקש להקים גן יפה סביב ביתו. אלחדיף עמד במשימה בכבוד: הוא טיפח גן יפהפה, ובו צמחים רבם שמקורם במקווה ישראל, ובהם גם הפיקוס הבנגלי. עד היום ניתן לראות את הפיקוס שגדל לתפארת בחצר בית הברון, כיום – בית עמנואל במושבה האמריקאית-גרמנית.

7. בית הכנסת

שדרת הדקלים מובילה אל המבנה היפה והמרשים ביותר במקווה ישראל – בית הכנסת, שנבנה בשנת 1896 על ידי מנהל מקווה דאז, יוסף נייגו.

בקדמת המבנה רחבת דשא, מוקפת בעצי סיגלון ובגרבילאות, ובלב הרחבה מזרקה.

בחזית הצפונית של בית הכנסת ממוקמת דלת הכניסה, מעליה גמלון בנוי שיש ועליו: כתובת בשלוש שפות: ערבית, צרפתית ועברית.

1. הכיתוב הערבי מציין: ‘אגודה כללית חקלאית לימודית’.

2. בצרפתית נכתב: ALLIANCE ISRAELITE UNIVERSELLE ISRAEL

3. הכיתוב בעברית אומר: “חברת כל ישראל חברים”.

• עוד מצוינים שנת הקמת בית הספר לפי האיסלאם (1287 ל’היג’רה’), מניין הנוצרים (1870) והלוח העברי (תר”ל).

• במרכז הגמלון סמל “אליאנס ישראליט אונבריסל”, לוחות הברית ובתוכם עשרת הדיברות הממוספרות בספרות רומיות, עיגול – ביטוי ליהודי כל העולם – ועליו שתי ידיים אוחזות זו בזו. משני צדי הסמל גפן ומחרשת מתכת. הגמלון הוא שלט הכניסה לבית הספר ומסמל את תפיסתו: מוסד הפתוח בפני בני כל הדתות.

• דלת הכניסה מסוגננת ומעוטרת בעיטורים רבים. צבעה כחול, ובמרכזה מגן דוד ובתוכו האותיות מ. י (מקווה ישראל). סמל “אליאנס ישראליט אונבריסל” מובלט על הדלת, בשינוי קטן לעומת הגמלון: עשרת הדברות כתובות כאן בא’-ב’ העברי. רוצה לומר – כאן דלת הכניסה לבאי הבית.

למבנה בית הכנסת שתי קומות: הראשונה שימשה כמקום תפילה וכספרייה, והשנייה כחדרי כיתות. אל הקומה השנייה עולים מהחזית הדרומית של בית הכנסת בשני גרמי מדרגות סימטריים.

חלל בית הכנסת מחולק על ידי עמודים וקשתות לשלושה חלקים רוחביים שווים בגודלם. הקשתות בסגנון מערבי וערבי, חלונות המבנה מאורכים ומלבניים, במרכזם עיטורים מעץ, מזכירים גרלנדות קלאסיות. ברום הקיר חלונות עגולים בסגנון ערבי, “תאקה”. האולם והבמה המרכזית מרוצפים באריחי שיש. בימת העץ במרכז בית הכנסת הוקמה בתקופה מאוחרת יותר.

תקרת בית הכנסת ייחודית מאד. חתימת האמן חסרה, ולכן לא ידוע מי צייר את התקרה. ציורי הקיר נחקרי על ידי חוקרי אמנות רבים. חוקר ציור התקרות הנודע, ד”ר שריף שריף ספדי, מספר על אמנים תורכים וערבים, שהשתלמו באמנות ציורי התקרה בצרפת במאה ה-19. ביצירותיהם של אלה ניכרת השפעה מערבית, המשולבת באומנות עותומאנית. אמנים אלה ציירו תקרות רבות בתורכיה ובישראל, ודוגמאות רבות לעבודתם ניתן לראות בנצרת.

לפי דעתו, אותם אמנים הוזמנו לצייר גם תקרות במקווה ישראל: זו של בית הכנסת וזו של בית המנה. בין הציורים שעל שתי התקרות ניתן למצוא הבדלים מהותיים, שלדעת המומחים נגזרים מאופיו של המקום. בית הכנסת הינו מקום דתי, ולכן אין בו ציורים פיגורטיביים. בית המנהלה, לעומתו, הוא מקום חילוני, ולכן מעוטרת תקרתו ברועה צאן, עדר כבשי, איילים ועוד. התקרות מאופייינות בציורים עדינים מאד וגיאומטריים, עשירים בצבעוניות רב.

שי פרקש, חוקר ומייסד המרכז הישראלי לעיטורי קיר, “תכלת”, מספר כי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עלו לארץ ישראל חלוצים ממזרח אירופה, ביניהם בעלי מקצוע מיוחדים שכונו “הצבעים המציירים”.

הם הביאו לארץ ישראל טכניקה מיוחדת – ציורי תקרה וקרניזים בעזרת שבלונות – טכניקה עתיקה שמקורה בסין, אשר נלמדה באירופה. כבר בשנת 1897 ידוע על 13 צבעים שעבדו בארץ, ביניהם מלניק מאנשי בצלאל.

בשנת 1903 מנה הסניף הארצישראלי של “הצבעים המציירים” 60 חברים. הם צבעו וציירו בתים רבים בירושלים, בתל אביב, ביפו, בחיפה, ברחובות, בנס ציונה ועוד. ייתכן מאד, שגם התקרות במקווה ישראל צוירו בידי “הצבעים המציירים”.  אופיים של ציורי התקרה מתאימים לציורי התקרות והקרניזים הידועים ממקומות אחרים.

ארון הקודש בבית הכנסת קדם לבניית הבית. הארון, משנת 1881, היה ממוקם בחדר הצפוני בבית נטר, ששימש כחדר תפילה. הוא הובא מצרפת על ידי נטר, לזכר אביו שנפטר שנה קודם לכן. בתוך הארון כתובת המעידה על כל אלה: “לזכרון נשמת מאיר בר יצחק חיים מאת בנו יעקב נעטטער. יב’ אייר תר”מ לפ.ק. 23 AVRIL 5640”.

ארון הקודש הוא עדות לכוונתו של נטר להקים בית כנסת במקווה ישראל. ככל הנראה, נדחה מועד הבנייה כיוון שלא גוייסו מספיק תרומות.

8. היקב ומרתפיו

היקב במקווה ישראל הוא אחד המבנים הבולטים והמרשימים ביותר. חלקו חצוב בסלע וחלקו בנוי.

היקב נבנה בשנת 1887, בתקופתו של המנהל שמואל הירש. פיתוח היקב והרחבתו בוצעו בשנת 1894, בתקופתו של המנהל יוסף נייגו. היקב, שבשנותיו הראשונות יצר כמויות נכבדות למדי של יין, בנוי כמבנה מאורך, שכיוונו הכללי מערב- מזרח. המבנה מחולק לאולמות אולמות, מעל כל אולם גמלון עץ ועל הגמלונים גגות של רעפי מרסי, שהובאו מצרפת. ביקב ארבעה מרתפים, חצובים בסלע הכורכר. חלק מהקירות הפנימיים מדופנים באריחי כורכר ובגומחות מקומרות. מעל האולמות התת קרקעיים בנויים קמרונות רחבים. מערכת האוורור בנויה מרצף של מנהרות פנים, שבתוכם צינורות חרס. פתחי המערכת נמצאים מעל פני הקרקע כלפי חוץ.

בשנת 1925 העיד שמואל הוכברג,  אחד המורים הבולטים במקווה ישראל: “הענבים נסחטו במכונה והורקו לחביות התסיסה. לאחר מכן נשמר היין במרתף היקב עד היותו צלול וראוי למשלוח…”.

ניסיונם של אנשי מקווה ישראל להשתלב בשוק היין נתקל בקשיים. מושבות העלייה הראשונה – ראשון לציון, זכרון יעקב, בנימינה, רחובות וגדרה, פיתחו ובנו יקבים מוצלחים,  והיקב של מקווה התקשה לעמוד בציפיות. פעילותו הצטמצמה בהדרגה והוא נסגר לחלוטין בשנת 1974. בשנת 2014 ניטעו מחדש גפנים ובשנת 2018 נחנך היקב מחדש ונמכרו בקבוקי יין ראשונים מסוג מרלו. בהצלחה ליקב המתחדש!

היקב ו’ההגנה’ – “מקווה ישראל היה לא רק בית ספר חקלאי, כי אם בית ספר להגנה”, כך העיד מוסה ברנר, מפקד ההגנה במקווה ישראל, בכנס פעילי ההגנה שהתקיים במקום. האלוף אברהם יפה הוסיף: “שני בתים לי – יבניאל, המושבה בה נולדתי וגדלתי, ומקווה ישראל, בו למדתי להכיר ולאהוב את טבע הארץ ונופה ובה צעדתי את הצעדים הראשונים להגנת הארץ”. דברים אלו מעידים על האווירה המיוחדת שהייתה במקווה ישראל בשנות השלושים והארבעים, אולם ארגון ההגנה פעל במקווה כבר אחרי תקופת המאורעות בתרפ”א (1921), ובפרט אחרי רציחת של יוסף חיים ברנר וצבי ש”ץ ליד אבו-כביר.

מקווה ישראל, כפר יהודי קטן מוקף בכפרים ערביים עוינים, היה חייב להגן על עצמו. ראשון היוזמים היה המורה מנחם שטילברג – המורה לבקר, והפעילות הראשונה הייתה צבירת כלי נשק ותחמושת. בדרך לא דרך נאספו רובים תורכים, איטלקים, גרמנים, אנגלים ועוד. בשנת 1926 נוסד רשמית סניף ההגנה במקווה, וכמפקדו הראשון מונה ג’ק בן אהרון. מבנה האימונים היה על פי כיתות. כל כיתה יצאה לאימונים בזמן שנקבע מראש: “אחד אחד הלכנו ומסרנו את הסיסמא על יד הפתח, למרות שהכרנו איש את רעהו על פי הדפיקה על הדלת… בכל פעם אותה ירידה במדרגות, המעבר דרך מנהרה אפלה, האימונים לאור פנסי רפת וחזרה בשעות מאוחרות למיטותינו, מתוך חרדה פן יוודע הדבר”.

בתחילת 1928 נשלח למקווה ישראל מפקד חדש, צעיר בגיל 19 בשם מוסה ברנר. הוא הרחיב את פעילות ה’הגנה’ במקום, וכמות החברים בסניף גדלה לכ – 250 איש. כמו כן, הוחל בהכשרת מפקדים מקרב התלמידים. כולם למדו ותרגלו בדריכות ובמסירות איתות, מסעות ליילה, תרגילי סדר, זריקת רימונים ועוד. אחד המקומות החשובים בהם פעלו חברי ההגנה היה היקב, שפעילותו השוטפת היוותה הסוואה מצויינת לפעילותם הנמרצת של חברי הארגון.

“דרך חלון שני נכנסתי לאולם העליון של היקב, אף כאן שרר חושך גמור… מרחוק ראיתי אור קלוש העולה בתחתית הבור. בסולם הברזל ירדתי למטה, והנה נמצאתי מול שורת רובים שעונים על הקיר והמדריך מכוון קבוצת אנשים ההולכת ומסתדרת…” מתאר מוסה ברנר. לצד בית הספר ומוריו, שימש היקב כבסיס אימונים גם לאנשי חולון ותל אביב.

באפלולית המרתפים נערכו טקסי השבעה ל’הגנה’. “חרדת קודש אפפה את המצטרפים החדשים בירידתם להישבע אמונים לארגון”, מתארים אלה שחוו זאת: במרכז האולם עמד שולחן מכוסה מפה, ועליה דגל הלאום, ספר תנ”ך ואקדח. כל חניך, בתורו, ניגש אל השולחן, שם את ידו על ספר התנ”ך והאקדח, ונשבע את שבועת ה’הגנה’.

בנוסף שימשו אולמות היקב ומרתפיו כמחסני נשק, “סליקים”. האימונים התנהלו גם במערת נטר, בפרדסים ובשדות

9. מערת נטר – אבן הפינה

קארל או שארל (ובשמו היהודי: יעקב) נטר נולד ב-1826 בצרפת. כיאה לבן משפחה יהודית-רבנית אמידה, היה בעל השכלה רחבה ביהדות ובנושאים כלליים. יתכן מאוד שנטר ידע שהחינוך הוא הכיוון שיבחר בו בעתיד, ולכן נרשם ללימודים בבית מדרש למורים. בסיום לימודיו, עסק זמן קצר במסחר, אולם עד מהרה הבין שכסף אינו מה שחסר לו. פעילותו החינוכית בצרפת התחילה בהקמת בית ספר למלאכה עבור ילדי ישראל, בית מחסה לאמנים עניים, וכן חברה להגנה על זכויותיהם של פועלים. לימים, יהיה בין מקימי חברת “כל ישראל חברים” (כי”ח, ALLIANCE) – התארגנות שחרתה על דגלה את ההגנה על זכויותיהם של היהודים ואת המאבק לשיפור מעמדם החברתי-פוליטי.

בהיותו בן 42, הגיע נטר לארץ ישראל כשליח החברה, והתחיל להתעניין במצבם העגום של יהודי ארץ ישראל. הוא הבין מהר מאוד שהשיפור במצבם של יהודי הארץ יגיע רק אם תתפתח פה עבודת אדמה, וכי כל מה שצריך לעשות הוא להקים בית ספר שבו יוכלו ללמוד אותה. נטר החליט לבקש מכי”ח אישור להקמת בית ספר חקלאי. האישור ניתן, אבל אז התברר שאין מספיק כסף להקמה. כהרגלו, הסכים רוטשילד לסייע במימון, ואחרי מאמצים מרובים, נעתר גם הסולטאן הטורקי לבקשות ונתן רישיון (“פירמאן”) להחכרת האדמה למטרה זו.

השנים הראשונות היו קשות: מספר התלמידים היה מצומצם ביותר, תכניות הבנייה לא נראו באופק, ונטר החליט שמערה שנמצאה בשטח המחנה (לאחר שנוקתה וסודרה ונקראת עד היום “מערת נטר”) טובה מספיק למגורים עבור קומץ הנערים שהיו אז במקווה-ישראל, ובימים גשומים – גם ללימודים.

לאחר שנים, כשכבר היו מקומות נוחים יותר לשכן בהם תלמידים, היה למערה תפקיד אחר: אל החלל הנסתר והעמוק יחסית של המערה, ירדו אנשי ה”הגנה” מידי פעם בפעם כדי לבצע אימוני ירי בכלי נשק. כידוע, הבריטים אסרו באיסור חמור על יהודים לשאת נשק. לוחמי ה”הגנה” היו חייבים לפעול בחשאי ותחת מסווה מתמיד, ולמעשה, לא רק שנשאו נשק, אלא חלקם אף זכו לבנות אותו במו ידיהם.

קרל נטר היה מעורב בפרשייה נוספת הקשורה לבנייה ולמערה: בהיותו חבר ב”אגודת הבונים החופשים” וממייסדי לשכת האגודה בארץ ישראל, ערך את טקס חנוכת הלשכה (ב-1873) במערת צדקיהו שמתחת לחומת ירושלים העתיקה.

פתחנו את הסיור בסוף דרכו של קארל נטר בחלקת הקבר וסיימנו את הסיור בתחילת דרכו במקווה ישראל במערה הצנועה בה החל את המפעל הציוני וההתיישבותי המשגש עד היום.

סוף הסיור – המשך החזון

את הסיור התחלנו בקברו של המייסד – קרל נטר

ומסיימים את הסיור בנקודת ההתחלה – מערת נטר

סגירת מעגל חיים של המייסד, אך המשך חזונו – לחינוך חקלאי, התיישבות וחלוציות,  שליווה את מקווה ישראל ב-150 השנים שחלפו וימשיך להנחות אותנו בעתיד.

פעם מיקוואי תמיד מיקוואי !!