כשהייתי קטנה ביקשתי מאמא כלב קטן.
אמא אמרה שכלב “זאת אחריות גדולה”
ולא הסכימה..
בכיתי, בכיתי, בכיתי
בסוף היא נכנעה ..כמו כל אמא
קיבלנו כלב עם פרווה שחורה,
עיניים חכמות, צוואר עם כתם לבן
וקראנו לו טוליפ..
שיחקנו איתו, השתעשענו איתו, אהבנו אותו,
אך את כל השערות והיציאות הליליות
השארנו לאמא..
יום אחד אמא צעקה “די זה נמאס”
ואמרה שאבא מחר
ייקח את הכלב למקום אחר..
אבא לקח את טוליפ הרחק הרחק,
לצד השני של העיר שבה התגוררנו
אבל עוד לפני שהספיק לחזור הביתה
טוליפ כבר חיכה לו בשער
למחרת אבא טיכס עצה עם אמא
והוחלט להרחיק את הכלב לעיר הסמוכה
“הכלב לא יעשה את הדרך בהליכה”
כך אמר..
אבא חזר מנסיעה ארוכה
ואמר ש”חסל סדר טוליפ”
שוב בכיתי וחיכיתי וחיכיתי
ליד השער, אולי טוליפ יחזור
כל כך רציתי..
לא להאמין, בבוקר הבא
איזו שמחה,
עייף רעב ומותש
לרגלי מיטתי טוליפ נשכב
הייתי מאושרת אבל לא לזמן רב,
אמא הכריזה שנוסעים לסבתא לשבת,
ולוקחים אתנו את טוליפ,
לא ידעתי איזו מזימה היא רוקחת
ישבתי באוטו מחייכת בנחת.
באמצע הדרך לבאר שבע
אבא עצר את הרכב
ואמר “תיפרדו מהכלב
הוא יורד כאן”
לא אשכח את היום
לא אשכח את הרגע
התמונה האחרונה של הכלב שלי
חקוקה מאז ועד היום
טוליפ רודף אחרי המכונית של אבא
ידעתי… את טוליפ כבר לא אראה יותר.
Published: Nov 26, 2019
Latest Revision: Nov 30, 2019
Ourboox Unique Identifier: OB-690529
Copyright © 2019