יאנקו בעיר תחתית

יאנקו בעיר תחתית

למה בחרנו בדמות

אמא של יאנקו

בחרנו בדמות אמא של יאנקו כי היא לדעתנו דמות מעניינת וסיפור שלה הוא סיפור מרתק.

היא יכולה ללמד אותנו המון על פוסט – טראומה.

היא יכולה לשקף לנו את המציאות בתקופת השואה ובנוסף על כך אמא של יאנקו מהווה נקודת מבט מהצד של ההורים שלנו שהם דואגים לנו ומפחדים שיקרה לנו משהו כשהם לא לידנו.

לדעתנו היא הדמות העיקרית שמציגה לנו נקודת נקודת ראייה שונה.

יומן אישי

19.12.1945 יום חמישי 5:30

הלוואי והייתי יכולה לכתוב לך בוקר טוב או לפחות לעכל את העובדה שזה בוקר.

כרגיל לא ישנתי כל הלילה והתפכתי במיטה מהפחד, מהפחד שמישהו ידפוק לי על הדלת, מהפחד שאמות כל רגע, מהפחד שיגמר לי האוכל, מהפחד שלבן שלי יאנקו יהיו חיים קשים.

הפחד מלחשוב על העתיד, מהפחד להיזכר בעבר, מהפחד להתקיים בהווה.

וכשסוף סוף הצלחתי להירדם הסיוטים שלי חזרו, עוד פעם דמות נאצית צועקת,עוד פעם תינוקות בוכים, עוד פעם נשמעות יריות, עוד פעם קולות של צעדים.

  אני לא יודעת מה אני אעשה בהמשך היום עם העייפות שלי,

אני חושבת שכבר התרגלתי, אני מכינה את עצמי כל פעם שאני יוצאת שזה יכול להיות היום האחרון שלי, האושר שלי כבר נגמר הזכות שלי לשמוח נלקחה ממני, כל מה שנותר לי זה לדאוג.

אני מנסה להישאר חזקה בשבילו ואני מקווה שהילדות שלו לא נהרסה לגמרי.

אני יוצאת לעבוד בתקווה שהפרנסה שלי עוד שווה משהו.

28.12.1945

יומני היקר,בעבודה בחנות הקטנה שלי יש הרבה הכנות לנובי גוד אני יוצאת כול יום בשש בבוקר וחוזרת בסביבות חצות .עצוב לי שאני לא שם בשביל יאנקו שלי ואני לא יודעת עם הוא בכלל זוכר אותי.

אנשים מפחדים לצאת לרחובות ב1.1ברור לנו שבשבילנו לא תהינה חגיגה גדולה אבל בכל הזדמנות שיש כשיאנקו יהנה אני אנצל אותה.

אני מקווה שאראה חיוך על פניו .כזה שלא ראיתי כבר תקופה.

1.1.1946 השעה עכשיו שלוש בלילה מוקדם יותר יצאנו אני וינקו לחגיגות של הנובי גוד קניתי ליאנקו כובעים זוהרים ושרשראות והכול היה כול כך בסדר אפילו שמעתי ממנו צחוק, עד שנשמעו יריות הזיקוקים, הרעש העצום וההתרגשות של האנשים עוררו בי תחושת חרדה וזכרון מהימים הנוראיים שהיו בפולין.

הכל נראה כל כך גדול פתאום אבל יחד עם זאת סוגר עלי,

הנשימות שלי לא היו סדירות וקצב הנשימה שלי עלה. נלחצתי.

יאנקו החזיק לי את היד ופתאום הרגשתי בטוחה יותר.

אני חושבת שהוא הדבר היחדי שיכול לגרום לי להרגיש בטוחה.

1946 יום שלישי 8:50

יומני היקר, ההכנות לנסיעה בעיצומן, בעוד כמה שעות אנחנו נהיה על ספינה בדרך לארץ ישראל, ארץ הקודש, כבר חודשים שהצלחתי להחזיק את עצמי, לא להתמוטט נפשית, אבל כמובן שהחרדה תוקפת אותי לעיתים קרובות.

יאנקו שלי כל כך מתרגש לקראת העלייה ארצה,

.החלום שלי הוא שימצא חברים חדשים, יצליח בחיים ויהיה מאושר.

5.2.1947

יומני היקר, אני מצטערת שבזמן האחרון לא כתבתי לך, אבל המצב ניהיה קשה יותר מפעם לפעם, אנחנו עדיין חיים בפחד או לפחות אני,

קשה להסתגל לכאן.

הצד החיובי הוא שאני סוף סוף מרגישה שייכת, שחזרנו הביתה.

29.11.1947

יומני היקר, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שכתבתי לך אבל אני יודעת שהמצב השתנה מאז, אני שמחה שיאנקו קורא ספרים ומתעניין לגלות דברים חדשים.

הוא אפילו מצא חברים חדשים שפתאום הופיעו בחצר הבית.

אני לא סומכת עליהם כל כך אבל האמת שמאז המלחמה לא סמכתי על אף אחד.

30.12.1947 יום שישי

יומני היקר, הנה שוב אני כותבת לך ומפחדת מהשנה החדשה, אני יודעת שעלינו ארצה והמלחמה כבר נגמרה, אבל עדיין לא בטוחה שהסיוט נגמר,

אני לא שזה לא יחזור, שעוד פעם אמצע את אמצא את עצמי עומדת מול הגרמנים, טוב לי בישראל, טוב ליאנקו בישראל, אז למה אני עדיין לא מרגישה שלמה ?

20.2.1948  15:55

בזמן האחרון, המצב ממש השתפר.

הולך לי פה טוב ואני מתרגלת לסגנון חיים הזה

אני כותבת לך מתוך סערת רגשות ותחושבת בלבול.

חבריו של יאנקו רוצים ללכת איתו לים, הוא ביקש ממני וכמובן שסירבתי בשל מצבו.

אני שמחה שמצא חברים אבל ההתבגרות שלו מרתיעה אותי.

מה יקרה כשיתחיל למרוד?

23.2.1948   23:40

יומני היקר….

היום היה היום הגרוע ביותר מזה תקופה.

כשחזרתי הביתה בשעה אחת כרגיל לא מצאתי את יאנקו.

נבהלתי כל כך, חיפשתי בכל מקום. אם היה הולך למכולת או לשכנה הוא היה משאיר לי פתק או מודיע לי לפני כן.

נזכרתי במקרה שקרה אתמול, כשביקש לצאת

נלחצתי והרגשתי קושי בנשימה.

 הקירות סגרו עליי, הכל נראה עצום והרגשה ריקנית כזו חנקה אותי.

יצאתי לרחוב, בנסיון למצוא אותו ולנשום אוויר וכשלפתע ראיתי חבורת נערים רעשנים וביניהם ילד על כיסא גלגלים.

רצתי. נוטפת דמעות וצעקתי על החצופים האלה.

הם עמדו שם ורכנו ראש.

השנאה שהייתה בלבי הייתה עצומה והכאב יחד עם תחושת ההקלה בילבלו אותי.

סטרתי על לחיו של אחד מהנערים וחיבקתי חזק את יאנקו.

כאשר חזרנו הביתה יאנקו ניסה להתנצל ואני חיבקתי אותו חזק ככ שלא יכולתי לכעוס.

ריפלקציה

שחף:

לקחתי מהעבודה הרבה דברים.

הבנתי שאני אוהבת לכתוב.

היו חלקים שהזדהתי עם הדמות וחלקים שהיה קשה לנסות לכתוב מנקודת מבטה.

פוסט טראומה ורגשות של אנשים תמיד עניינו אותי.

בעבודה יכולתי לנחש את מחשבותיה.

אני העתקתי לourboox את הסיפור וכתבתי אותו ביחד עם ליאב.

ליאב:

אני ושחף כתבנו את הסיפור.

כתבתי אותו לword.

העבודה הייתה ממש מעניינת ולמדתי ממנה המון.

הרגשתי קצת דכדוך כשקראתי את הסיפור שוב..

הוא היה קשה לי ולשחף לכתוב אותו.