ארץ יצורי הפרא

הנה תקציר העלילה: הילד מקס, הלבוש בחליפת זאב, “השתולל ועשה צרות ממין אחד וממין אחר”. אמו קראה לו “יצור פרא” וכשהוא ענה לה כי הוא “יאכל אותה”, זו שלחה אותו לישון ללא ארוחת ערב. עד כאן סיטואציה המוכרת לכל הורה.

אולם בחדרו של מקס מתרחש אז פלא: “התחיל פתאום יער לצמוח בחדר של מקס… התקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים… ים גדול התגלגל” לחדר. “הוא שט דרך לילה ויום, אל תוך שבועות וחודשים ועל פני שנה ויותר, אל ארץ יצורי הפרא”. השבט אמר את דברו: מקס מורחק.

כאן מתרחש טוויסט נוסף בעלילה: מקס לא נרתע מ”השאגות הנוראות” או חריקות השיניים של יצורי הפרא ובמהרה הוא מוכתר ל”יצור הפרא הכי הכי פראי” ו”למלך יצורי הפרא”. בארץ יצורי הפרא אפשר להשתולל כל הזמן, וכעת מקס, בתפקיד אמו, שולח את יצורי הפרא לישון ללא ארוחת ערב. בשלב זה מתחיל מקס להרגיש בודד, ו”רצה מאוד להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכול”. הוא מחליט לחזור לביתו, שט שוב על פני שנה ויותר, וחוזר לחדרו שם מחכה לו ארוחת הערב, והיא עודנה חמה.

אנחנו מניחים שלא התקשיתם לזהות את מוסר ההשכל: הקשיבו להורים. הם צודקים. וגם כשהם כועסים – הם אוהבים ודואגים לנו.

העניין הוא שמוריס סנדק לא היה קוטל קנים. הוא נחשב לסופר מתוחכם ויצירתי, זוכה פרסים רבים וביניהם המדליה הבינלאומית ע”ש הנס כריסטיאן אנדרסן, המדליה הלאומית לאומנויות, פרס הספר האמריקאי ופרס הניו יורק טיימס על איור. כלומר, יש לחפש משמעויות עמוקות יותר להתרחשויות בארץ יצורי הפרא.