תרבויות ומיעוטים בארץ ישראל, מי אתם?

דרוזים

העדה הדרוזית מחזיקה בדת ייחודית וסודית, שהתפצלה מהאיסלאם השיעי לפני כאלף שנים, ואינה מוגדרת כחלק מהאיסלאם – לא על ידי הדרוזים ולא על ידי המוסלמים. הדרוזים חיים בסוריה, לבנון וצפון ישראל, בעיקר באזורים הרריים, שם שמרו על בדלנותם. עיקרי האמונה הדרוזית הם מונותיאיזם, אמונה בגלגול נשמות וכיבוד נביאי היהדות, האיסלאם וחמשת הנביאים הדרוזים. ארבעה מחמשת המקומות הקדושים לדרוזים נמצאים בישראל, המפורסם בהם הוא קבר הנביא שועיב, אותו מזהים הדרוזים עם יתרו המקראי.

לדרוזים אין שאיפות לאומיות, ועל כן הם מזדהים עם המדינה בה הם מתגוררים. בישראל חיים כ-130 אלף דרוזים. מנהיגי העדה הם מוואפק טריף, שירש את סבו, אמין טריף, ונעים כאמל הנו. ב-1957 החלו הדרוזים להתגייס לצה”ל, והם עושים זאת בשיעור גבוה, במיוחד ליחידות קרביות ואל הגדוד הדרוזי “חרב”. ב-2003 סיים חניך דרוזי ראשון את קורס טיס. בשיח הישראלי מרבים לדבר על “ברית דמים” בין הדרוזים ליהודים בישראל. למרות זאת, הדרוזים חשים קיפוח בנושא הקרקעות – בשמורת מירון ובאזור הכרמל.

מרבית הדרוזים חיים בעשרה כפרים דרוזיים מובהקים (בולטים: בית ג’אן, חורפיש דליית אל-כרמל, עוספייה), ובעוד כחמישה שבהם אוכלוסייה מעורבת. התושבים בארבעת יישובי הדרוזים ברמת הגולן  – מסעדה, בוקעתה, עין קינייה ומג’דל שמס –  מזדהים עם סוריה, אינם מכירים בריבונות הישראלית שהוחלה ב-1981 ומוגדרים תושבי קבע.

שומרונים

עיקרי האמונה השומרונית]

עשרת הדברים בפרשת ואתחנן, בנוסח השומרוני לעומת נוסח המסורה – מהדורת צדקה, נמצא בין היתר במוזיאון השומרונים – גריזים – ראו את החלל הריק בנוסח המסורה במקומו של הדיבר העשירי בנוסח השומרוני
השומרונים מאמינים בחמשת עיקרי האמונה הבאים:

קיום אל אחד, אלוהי ישראל. אמונה היא באחדות הבורא שהיא אחדות מוחלטת. הוא – עילת העילות, והוא ממלא את העולם כולו. טבעו לא ניתן להבנת בני האדם, אלא לפי מעשיו ועל-פי התגלותו לעמו וחסדיו שהראה להם.
הספר הקדוש היחיד הוא תורת משה שהוכתבה למשה בן עמרם. הם נאמנים רק לקיום החוקים הכתובים בתורה. התורה נבראה לפני בריאת העולם ומי שעוסק בה מובטח לו שיש לו חלק בעולם הבא. השינוי העיקרי שבו לעומת התורה שבידי היהודים הוא כי בעשרת הדיברות בדיבר העשירי מופיעה הפרשה הקשורה בבנית המזבח בהר גריזים. (ראו תמונה משמאל). אין השומרונים מכירים בתורה שבעל פה: במשנה ובתלמוד.
כמו כן אין הכרה בנביאים ובכתובים למעט ספר יהושע השונה מאוד מנוסח המקרא.[3]
משה הוא לא רק אדון הנביאים אלא גם הנביא היחיד שקם מעולם.
“ולא קם כמשה” – הוא מקרא מפורש. משה איננו אדם ככל ילוד אישה – הוא יצור מיוחד במינו. הוא דומה יותר למלאך מאשר לאדם. רוב התפילות מקושרות עם משה. לו מוקדשת השירה ומבחר האגדות. הוא גם הגואל העתיד לבוא – “התהב” – המשיח, שיביאו גאולה לעולם ולעולם כולו.
הר גריזים (במסורת השומרונית: הרגריזים) הוא מקום הפולחן שנבחר בידי אלוהים. השומרונים אינם מכירים בקדושת ירושלים ואינם מכירים בהר המוריה, שהוא הר הבית והמקום הנבחר. לטענת השומרונים, בהר גריזים התרחשו האירועים הבאים: עקידת יצחק, יהושע בן נון הציב בהר את מצבת אבני בני ישראל, המשכן נבנה עליו לאחר שיהושע עבר את הירדן. גם המזבח שנח בנה אחרי המבול, מזבח אדם ושת וגם גן העדן מכוונים להר גריזים.
העקרון החמישי הוא עקרון שהתגבש מאוחר יותר: האמונה בתורת הגמול ובעולם הבא. השומרונים מאמינים ביום נקם ושלם (אחרית הימים) שבו דמות בשם תַּהֵבּ (נביא, מעין משיח יהודי) משבטי יוסף, שיהיה נביא כמשה ויפעל כמותו ארבעים שנה, יביא לחזרתו בתשובה של כל בני ישראל. התַּהֵבּ יגלה את מקום המשכן שנגנז בהר גריזים בסוף תקופת הרחותה, וכך תסתיים תקופת הפנותה ויתחדשו ימי הרחותה. מותו וקבירתו לצד קבר יוסף בשכם תביא לתחיית המתים.[4]

צ’רקסים

מהמיעוטים הלא יהודים בישראל
מקורם של הצ’רקסים בצפון קווקז. כיבוש קווקז על ידי האימפריה הרוסית במאה ה-19 הביא להרס ולהרג רב בקרב הצ’רקסים. קרוב למיליון וחצי צ’רקסים נרצחו וכמעט 90% מהצ’רקסים הוגלו ממולדתם. כיום הם יושבים בעיקר בשטחי צפון קווקז, תורכיה והמזרח התיכון, כולל בישראל

מספר הצ’רקסים בעולם מוערך כיום ב-6 מיליון. מרביתם חיים בטורקיה והמונח “צ’רקסים” הוא למעשה בשפה הטורקית. שמם המקורי, ובפי עצמם – אדיגים, אדיגה פירושו “האדם המושלם”, שכן הם שואפים לשלמות.

מנקודת מבט היסטורית, הצ’רקסים הם אירופאים שבמקור היו פגאנים (=עובדי אלילים). מעטים מהם התנצרו בערך במאה השישית, אבל במאה ה-16 התאסלמו רוב הצ’רקסים כתוצאה מהשפעתם של אנשי דת עות’מאנים, ולכן השתלבו בעיקר בטורקיה. כיום כמעט כל בני העם הצ’רקסי הם מוסלמים סונים מתונים ומקפידים על הפרדה מוחלטת בין דת ללאום.

במדינת ישראל הצ’רקסים התיישבו בשלושה מקומות בצפון: בכפר כמא ובריחניה שבגליל, ובאזור חדרה (שננטש בגלל מגפת המלריה). הם מונים בישראל כיום כ-4,000 איש (פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה הערבית והלא יהודית). הם ביחסים טובים עם היישוב היהודי עוד מימי תחילת ההתיישבות, הודות לשפה המשותפת שמצאו עם עולי העלייה הראשונה מרוסיה שהתיישבו בגליל.

בתקופת המנדט הבריטי והספר הלבן סייעו צ’רקסים להעפלה הבלתי ליגאלית דרך לבנון. הם התנדבו לשירות במלחמת העצמאות והיו בני ברית ליישוב היהודי. לאחר הקמת המדינה שירתו בהתנדבות ביחידת המיעוטים ובפלוגת הפרשים הצ’רקסים. לאחר שפורקה הפלוגה הוקם במקומה “חיל הספר” שהפך ברבות הימים למשמר הגבול.

מאז 1958 משרתים הגברים הצ’רקסים בשירות חובה בכוחות הביטחון השונים. בשנת 1981 הואשם קצין מודיעין צ’רקסי בשם עיזאת נאפסו בבגידה במדינה ובריגול לטובת מדינת אויב. בערעורו, כעבור שבע וחצי שנים, הוא זוכה וקיבל פיצויים. הפרשה העיבה על יחסי העדה הצ’רקסית ומדינת ישראל לזמן מה.

הצ’רקסים מעורים היטב בחברה הישראלית, דוברים עברית (בנוסף לערבית וצ’רקסית), ובמקביל מטפחים את מורשתם ותרבותם

באהאים

הדת הבהאית הינה דת מונותיאיסטית שנוסדה במאה התשע-עשרה, הרואה את עצמה כממשיכת דרכן של הדתות הגדולות ואשר נושאת מסר חדש לעידן המודרני.

במהלך 150 שנות קיומה, התפשטה הדת הבהאית בכל רחבי תבל, והפכה לתנועה עולמית, עם למעלה מחמישה מיליון מאמינים החיים בכל מקום בעולם ומשקפים את מגוון האוכלוסיות שבו.

הגנים הבהאים בחיפה ובעכו, והמבנים המצויים בהם, מייצגים הן את הזיכרון ההיסטורי והן את המרכז הנוכחי של הקהילה הבהאית העולמית. מכאן נובע ערכם “האוניברסלי היוצא מן הכלל” של הגנים שהוכר לאחרונה על ידי אונסקו בהחלטה לכלול אתרים אלו ברשימת אתרי המורשת העולמית לשימור עבור הדורות הבאים.

הסקירה ההיסטורית הקצרה שלהלן מסבירה כיצד כל זה קרה ומדוע סיפור זה חשוב כל כך.

הבאב – הנביא המבשר

הבאב (“השער”) נולד בשם סעיד עלי-מוחמד בשיראז (איראן) בשנת 1819. עוד בילדותו הפגין עומק רוחני ותבונה שמעבר לגילו. בגיל 24, בתקופה של ציפיות משיחיות עזות באיראן, הכריז הבאב על עצמו כעל נביא או שליח האל. המסר החברתי שנשא היווה אתגר לדרך החשיבה של תקופתו – הוא אסר כל שימוש באלימות (ג’יהאד), הכיר בשוויון הנשים ותמך במדע ובחינוך. בהסתמך על נבואות מן הכתבים הקדושים, טען הבאב שהוא המבשר שתפקידו להכין את הקרקע לבואו של שליח נוסף של האל, אשר יביא את עידן השלום והצדק, שהובטח על ידי כל הדתות.

לאחר ש-18 מאמינים, ביניהם אישה אחת, מצאו את דרכם הייחודית אליו וקיבלו את בשורתו, שלח אותם הבאב להפיץ את תורתו. עד מהרה היו לבאב מאות אלפי מאמינים מכל שכבות החברה, ביניהם אף כמה מנהיגים דתיים מוכרים, שנמשכו אל תורתו. ההנהגה הדתית בפרס חשה מאוימת מהצלחתו של הבאב והכריזה עליו ככופר, ובכך הציתה גל של רדיפות, שבמהלכן עונו ונרצחו אלפים ממאמיניו.

הבאב נאסר במבצר מבודד, שם שהה שלוש שנים עד להוצאתו להורג בכיכר העיר טבריז ב-9 ביולי 1850, אירוע בו חזו כעשרת אלפים צופים ואשר סוקר גם בעיתוני המערב. בעודו משוחח עם אחד ממאמיניו ומוסר לו הוראות אחרונות, לקחו השומרים את הבאב מתאו ותלו אותו על חבלים כשגבו אל אחד מקירות החצר. שלוש שורות בנות 250 חיילים כל אחת ירו עליו בזו אחר זו. כאשר לבסוף התפזר העשן ושקע האבק, לא נמצא הבאב. לאחר חיפוש מאומץ, אותר הבאב שוב בתאו, משלים את הוראותיו לתלמידו. לאחר שסיים, הוא הודיע לשומרים בשלווה שכעת הם יכולים להשלים את משימתם. המחלקה הראשונה סירבה לירות שוב, ותחתיה הובאה מחלקה אחרת. הפעם, פגעו הקליעים במטרתם. גופתו של הבאב הושלכה אל מחוץ לחומות העיר וחיילים מנעו ממאמיניו להעניק לו קבורה הולמת. אף על פי כן, הצליחו מאמיניו לקחת את גופתו ולהעבירה ממקום מסתור אחד לשני במשך שישים שנה, עד שהתאפשר להביא את השרידים לקבורה בארץ הקודש ולהטמינם במבנה אבן פשוט על הר הכרמל. בשלב מאוחר יותר נוסף למבנה הקבר מבנה-על מונומנטלי בעל כיפת זהב. עבור הבהאים, יופיו של מקדש הבאב והגנים המטופחים הסובבים אותו מהווים תשובה הולמת לסבל ולעוולות שהיו מנת חלקו של הבאב.

הבדואים

משחר ההיסטוריה מהווה ארץ ישראל מקום מפגש של תרבויות רבות ומגוונות. תרבויות אלה מתקיימות זו לצד זו ומשפיעות זו על זו. מציאות זו תורמת לגיוון והעשרה הדדיים אך גם יוצרת מתחים חברתיים ופוליטיים.

מדינת ישראל כארץ קולטת עלייה, היא אמנם מדינה יהודית אך היא גם מדינה דמוקרטית ולכן יש בה מקום לכל אזרחיה על מגוון העדות הדתות והתרבויות. המפגש הבלתי אמצעי יוצר הוויה וחוויה ישראלית יחודית.

על מנת להבטיח לכידות חברתית, נדרשת נכונות לקיים שיח סובלני וחברה שתאפשר לכל אדם לשמור על זהותו וערכיו. החברה תעודד את קבלת ה”אחר” כשותף לבניית החברה והמדינה ותטפח תחושת שייכות לכל אזרחיה.