החלום שהתגשם

בשנת 1948 כולם דברו על הקמת המדינה,אני הייתי עוד ילד קטן בן 7.

אבי אמר שיבוא היום שתקום המדינה.

אני דימיינתי איך זה הולך להראות.הגיע היום שבו קמה המדינה.אני אמרתי לאמי:”אמא אני מקנא בדוד בן גוריון” כי גם אני רוצה לעשות משהו שכולם יזכרו.אמי אמרה לי:”שאם אני רוצה לעשות משהו גדול שכולם יזכרו ,אני צריך להתחיל לעבוד על זה מעכשיו”.אמרתי לה:”אני רוצה בעתיד לחתום הסכם שלום”.אמי אמרה לי :”אני מאמינה שאתה יכול”.תתחיל לעבוד על זה מעכשיו, גם אבי האמין בי.מיום ליום גדלתי ובגיל 33 החלטתי לרוץ לכנסת, אני לא נבחרתי אבל גם לא התייאשתי.

לאחר ארבע שנים נבחרתי.פתאום נזכרתי מה אמי אמרה לי שהייתי קטן.נזכרתי בחלומי ואמרתי עכשיו כולם יזכרו אותי בגלל שנבחרתי להיות ראש ממשלה,אבל אני רציתי שיזכרו מעשה שעשיתי.כל הזמן רציתי לחתום הסכם שלום.קצת אחרי שנבחרתי להיות ראש ממשלה,בערך שנה.בבית הלבן עם אנואר סאדאת חתמתי הסכם שלום והגשמתי חלום.חבל שהורי לא היו פה כדי לראות את זה.באותו שנה קיבלתי פרס נובל לשלום.גם שם בטקס שמחתי והתרגשתי.עכשיו אחרי שחתמתי הסכם שלום וקיבלתי פרס נובל,הקנאה שלי חלפה.כי ידעתי בליבי שכולם יזכרו אותי ות מעשיי.אבל אני לא הייתי שחצן.אבל בתוך תוכי כל הזמן חשבתי על מה שעשיתי,בעיני זה נקרא מעשה גבורה.אני רוצה לסיים במוסר השכל.המוסר הוא שצריך תמיד לחלום ולא לחשוב מחשבות כמו:אין לי סיכוי, אין מצב שאני יצליח וזה קשה מדי.דרך אגב הקנאה שקנאתי נקראת קנאת סופרים.