שלום קוראים לי רחלי ואני הולכת לספר לכם קצת על עצמי אני בת 12 וגרה בתל אביב ואני רוצה לשתף אתכם על משהו שהיה מאוד משמעותי בחיי ועכשיו אני יתחיל את הסיפור שלי זה קרה בבוקר קיצי אחד אני קמתי רגיל כמו כל בוקר שגרתי ושמעתי את הוריי משוחחים ומתווכחים קצת, ולא הבנתי מה קרא הייתי בת יחידה, והייתי קשורה מאוד להוריי, אז הלכתי לאבי ושאלתי אותו מה קרה ולמה אתם מתווכחים? ואבי ענה לי: שאנחנו אולי עוברים לבית חדש , ואז שאלתי אותו אז למה אתה ואימא התווכחתם לעבור דירה זה משהו טוב? ואבי צחק קצת ואמר את צודקת חמודה אבל אנחנו לא רק עוברים, דירה אנחנו הולכים לבולגריה לארץ אחרת והמעבר יהיה קשה לכולנו, ארץ חדשה ושפה חדשה ואת תצטרכי להכיר חברים חדשים וזה לא קל בכלל ולי לקח כמה שניות לעכל את מה שאבי אמר ומיד צעקתי שאני נשארת כאן ולא עוברת בשום פנים ואופן הייתי נורא נסערת הלכתי לחדרי וטרקתי את הדלת ואבא לא ידע מה לעשות כי להוריי לא נשארו המון ברירות, העבודה שלהם הייתה בבולגריה ואנחנו חייבים לעבור כדי להתפרנס ובסופו של יום, הוריי החליטו  שאין הרבה ברירות ועוברים דירה לבולגריה הרחוקה וששמעתי את זה נכנסתי לחדרי בריצה והתחלתי לבכות כי לא רציתי לעזוב את חברותיי ואת המשפחה ואת כל מה שהיה לי פה ואימא שלי נכנסה וניסתה להרגיע אותי ללא הצלחה ושהגענו לשדה התעופה לא הסכמתי להיכנס למטוס ורגע לפני שהמטוס יצא נכנסתי אליו כנגד רצוני וכשהגענו לבולגרייה שהינו במלון חודש שלם וכשהגענו לדירה היא הייתה מבולגנת ולקח לנו לפחות שבוע כדי לסדר אותה יפה ובסוף אפשר להגיד שהייתי קצת מרוצה ממה שיצא. שהגעתי לבית הספר החדש אני הופתעתי כי הכל היה כל כך שונה ממה שאני רגילה אליו, הילדים בבית הספר התנהגו כל כך שונה ובית הספר היה 4 קומות ולא 2 כמו שאני רגילה והחוקים בבית הספר היו שונים כל כך והיום הראשון עבר לי טוב אבל ביום השני של בית הספר אף אחד לא התייחס אלי בכלל וכשהבנתי מה קורה ביקשתי מהמורה לצאת לשירותים ושהגעתי לשירותים התחלתי לבכות ולא רציתי לחזור לכיתה כי מה שעשו לי היה חרם וזה אף פעם לא קרה לי וכשחזרתי הביתה אמרתי לאמא ואמא סיפרה לאבא שסיפר למנהל שסיפר ליועצת וזה ידרדר למצב שכולם כבר חשבו שאני אוויר, אז רצתי מחוץ לבית הספר ומסתבר שהעבודה של אמא ואבא הייתה מאוד קרובה לבית הספר אז רצתי אליהם והם היו בשוק שאני לא בבית הספר ואמרו חמודה למה את לא בבית הספר ואני עניתי כי אין לי מה לעשות שם ואז הם אמרו מה זאת אומרת ועניתי כי חושבים שאני אוויר והם אמרו שהם יטפלו בזה. יום למחרת היה טיול בבית הספר ואני לא הגעתי וגם יום למחרת ויום למחרת ויום למחרת ואף אחד לא שם לב לזה בכלל וכשיצאתי מהחדר שמעתי את אמא ואבא מדברים שלא הולך להם איתי והם חשבו למסור אותי לאימוץ או לפנימייה, וכשהם אמרו לי סירבתי וברחתי מהבית וישנתי אצל השכנים מכיוון שלא היו לי חברים ללכת אליהם כי כולם עושים עלי חרם והחלטתי לאזור אומץ ולחזור לבית הספר ואני סבלתי שם עד יום שישי וביום שישי בכנס המנהל אמרתי למנהל שאני רוצה להגיד כמה מילים וכשעליתי לבמה כולם לא הקשיבו עד שהמנהל נתן צעקה ומה שאמרתי הוא: תלמידים יקרים אני סבלתי יותר מיום וחודש אפילו ותאמינו לי אם זה היה אתם תחשבו רגע מה אתם הייתם עושים, נכון שזה היה מעליב ופוגע ותאמינו לי אתם לא הייתם רוצים לסבול את זה, אז בבקשה תתנו לי יחס. אני בדיוק כמוכם  אני לא שונה אני רק חדשה וזה לא משנה בי כלום ואתם צריכים לאהוב אותי איך שאני ומי שאני ואני לא צריכה יחס מיוחד אני רק רוצה שתבינו שאני זו מי שאני ולא אחרת.ואחרי היום הזה אני קיבלתי יחס אחר לגמרי.ואז חיי חזרו להיות כמעט אותו הדבר.