אן נסעה ל’מפגש היכירות’ בכנסייה. היא הגיעה למפגש.”שלום,”אמרה המדריכה,”אני המדריכה 

שלכם בקורס.עכשיו כל אחד ואחת מכם יספרו מה שמם.” אן הכירה כל-כך הרבה חברים חדשים.

בתיה,מרים,יוסף,הדס,נטשה,בן,מירי,השמות התערבבו לאן בראש.”יופי,עכשיו כל אחד יספר מאין הוא 

הגיע. אן, תתחילי.” “הגעתי מהשואה,” פתחה אן.”מה קרה שם?” שאלה בתיה.”אין 

זמן לסיפור,הוא זקוק לשעות אחדות.”השיבה אן.”תספרי!תספרי!”צעק בן וכל האחרים

הצטרפו אליו.”טוב. כשהייתי תינוקת חייתי בגטו. החיים שלי היו כולם סבל אחד גדול.

יום אחד נכנסה אמי הביתה,פניה לבנות כמו סיד. היא סיפרה לי שהגרמנים רצחו את אבי.

אחרי כמה ימים אמי נטשה אותי. היא ברחה מהגטו. לאחר כמה זמן התברר לי שאמי 

נתפסה והוצאה להורג.”כל חבריה של אן היו מרותקים.אן המשיכה”וכך נותרתי יתומה,

בודדה.לאחר מכן ברחתי מהגטו וניסיתי לעלות לארץ ישראל הקדושה. נתפסתי,ואז 

המפקד אמר שאם אהיה אשתו הוא לא יוציא אותי להורג.והיתה לי ברירה? באמצע 

ההכנות ל-‘חתונה’ ברחתי. יצאתי מהגטו, אבל גם בחוץ היו סכנות.האנשים שהיו מחוץ 

לגטו הסגירו אותי לגרמני. אבל הגרמני,שעדיין היה מאוהב בי, התחיל מייד .בחתונה

נשאתי לו והוא שאל אותי מה משאלתי הנחשקת ביותר. אמרתי שהמשאלה היא שנעלה לישראל.

עלינו,ואיכשהו הצלחתי לגייר אותו. והוא בעלי עד היום.”אן החלה לבכות. היא מעולם

לא סיפרה את הסיפור קודם לכן.ואני שואלת אתכם,קוראים יקרים האם קרה לכם 

.מקרה שלא סיפרתם אותו? זה הזמן לספר. הלב הוא לא מחסן

סוף