כולם שווים

חשוב שכולם ידעו שכולם שווים. גם אנשים עם מוגבלויות!

אני ילדה בסה”כ כמו כולם, חוץ מדבר אחד, אני נכה שיושבת בכסא גלגלים. קשה לי, כולם צוחקים עלי בכיתה. אפילו המציאו עלי שיר “ילדה נכה כל היום היא בוכה!” זה באמת נכון אני בוכה הרבה, אבל קשה לי עם המצב שלי.

ועכשיו לסיפור. היה זה בוקר רגיל. השעון המעורר צלצל, דפקתי עליו בתקווה שיפסיק עם הצלצול המעצבן הזה, אך ללא כל הצלחה. הוא המשיך לצלצל מזכיר לי שאני צריכה לקום לעוד יום מייאש ומתיש. התיישבתי על המיטה באיטיות. הרהרתי ביני לבין עצמי מה יהיה היום? האם שוב פעם יעליבו אותי?

אמא העירה אותי ממחשבותי, ״מאיה, את מוכנה שאני יעזור לך?״ ״כן״ עניתי עדיין חצי ישנה. אמא הביאה את כסא הגלגלים ועזרה לי לקום. ״תתלבשי בבקשה, אם את צריכה עזרה תגידי לי.״ אוף! למה תמיד חושבים שאני תינוקת שצריכה עזרה? אני יודעת לבד! אמא הסיעה אותי לעבר הארון ויצאה מן החדר. בחרתי את חולצת הפסים עם החצאית השחורה. אמא קראה לי לאכול את ארוחת הבוקר. יצאתי מן החדר לעבר המטבח. ״שלום גם לך גברת פנים חמוצות!״ אוי לא, אורח לא רצוי… מה אתה רוצה?״ שאלתי את אחי רועי בעצבנות. בפעם אחרת הייתי מחבקת אותו ושמחה שהוא הגיע, כי הוא נמצא רוב הזמן בצבא. אבל הים לא היה לי כוח לזה. ״רק רציתי להגיד שלום, אבל אם את לא רוצה, לא צריך״ ענה לי רועי. ״עזוב אותה היא במצב רוח רע״ אמרה אמא.

 אכלתי מהר לא רציתי לאחר לבית הספר ״גמרתי לאכול״ אמרתי לאמא.  ״המפתחות על השולחן לכי לאוטו.” נכנסתי לאוטו ואמא באה דקה אחרי. כשהגענו לחניית בית הספר אמא הורידה את המעלון כדי שאוכל לצאת מהאוטו בזהירות. ״להתראות חמודה״ ״להתראות” עניתי בעצבים וטרקתי את הדלת.