אדרינוס והנוטע הזקן

לִפְנֵי הַרבֵּה מְאוֹד שָׁנִים שָׁלְטוּ הָרוֹמָאים על אֶרץ יִשׂרָאֵל.

הַמֶּלךְ הָרוֹמָאי אַדְרִיָנוּס הָיה מֶלֶךְ חָזק וְעָשׁיר וְגר בְּאַרמוֹן מְפוֹאָר.

הוּא אָהב את נוֹפֵי הָאָרץ וְנָהג לְטַיֵיל בּהּ.

פַּעם אַחת טיֵיל אַדְרִיָנוּס בִּטְבֶרְיָה לְיַד הַכִּנֶרת,

וּפתאום רָאה אישׁ זָקֵן מְאוֹד עוֹמֵד כָּפוף וְחוֹפֵר בּוֹרוֹת כְּדֵי לִנְטוֹעַ עֵצים.

הִתְפַּלֵא אַדְרִיָנוּס לִראוֹת אישׁ זָקֵן, נוֹטֵף זֵיעָה, עוֹבֵד קָשֶׁה כּל כּך.

הוּא פָּנה אֵלָיו בְּטוֹן מְלַגלֵג וְאָמר:

“סַבָּא! לוּ הָייתָ חָרוּץ וְלוּ עָבדתָ כְּשֶׁהָייתָ צעיר חָזק וּמְלֵא כּוֹחַ,

לֹא הָיִיתָ צָריך לַעֲבוֹד בְּזִקנָתךָ;

הָיִיתָ יָכוֹל לָשֶׁבת עַכשָׁיו בִּמנוּחה וְלֵיהָנוֹת מִן הָעֵצים.”

נעמד הַזָקֵן וְרָאה את אַדְרִיָנוּס הַמֶלך עוֹמֵד לְפָנָיו.

הַמֶלך הָיה לָבוּשׁ בִּגְדֵי מַלכוּת, וּמִסביבוֹ עמדו עֲבָדָיו וְנִפנְפוּ בִּמניפוֹת כְּדֵי לְהָפיג אֶת הַחוֹם הַכָּבֵד שֶׁשָׂרר בְּאוֹתוֹ יוֹם.

עָנה הַזָקֵן וְאָמר:

“אֲדוֹני, גם כְּשֶׁהָייתי צָעיר עָבַדתי, אֲבל אֵיני חָדֵל לַעֲבוֹד גם הַיוֹם.

אֲנִי מְבָרֵך את הָאֵל על כך שֶׁגם עַכשָׁיו, כשאני זקן, אֲני יָכוֹל לַעבוֹד, וַאני שמח בְּמה שֶׁנָתן לי אֱלוֹהִים.”

שָׁאל הַמֶלך אַדְרִיָנוּס את הָאִישׁ:

“בּן כַּמה אַתה, סַבּא?”

עָנה לוֹ הַזָקֵן:

“אני בּן מֵאה שָׁנים.”

צָחק הַמֶלך וְאָמר:

“אַתה בּן מֵאה שָׁנים וְחוֹפֵר בּוֹרוֹת כְּדֵי לִנטוֹעַ עֵצים?

הַאִם אַתה חוֹשֵׁב שֶׁתִחיֶה עוֹד הַרבֵּה שָׁנים,

וְשֶׁתִזְכֶּה לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת הָעֵצים הָאֵלה?

לֹא כְּדַאי לְךָ לַעֲבוֹד קָשֶׁה כּל כָּך,

מִמֵילָא לֹא תּוּכַל לֵיהָנוֹת מֵהם.”

עָנה לוֹ הַזָקֵן בְּנַחת:

“אֲדוֹני הַמֶלך, אם אֱלוֹהים יִרצֶה לְהַעניק לי עוֹד שְׁנוֹת חַיִים רַבּוֹת, אני אֶזְכֶּה לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת עֲצֵי הַתְאֵנה שֶׁאֲנִי שׁוֹתֵל, וְאִם לֹא – יֵיהנו בָּניי מִפֵּירוֹת הָעֵצים.

כְּשֶׁאֲנִי נולדתי, היו פה עֲצֵי פְּרי שֶׁנָטעוּ אֲבוֹתיי לְמַעני;

כָּך גם אֲנִי נוֹטֵעַ לְבָניי וְלִבְנֵי בָּניי אַחרֵיהֶם.

אַסור לְאָדם לִדאוֹג רק לְעַצמוֹ, הוּא חָיָיב לִדאוֹג לְבָנָיו ולַדוֹרוֹת הַבָּאים.”

שָׁמַע אַדְרִיָנוּס את דִברֵי הַזָקֵן וְחָשׁב לעצמו:

“אֵיזה זָקֵן חָכם עוֹמֵד לְפָניי וַאני זִלזַלתי בּוֹ.”

וְלַזָקֵן אָמר:

“אִם תִזְכֶּה לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת הָעֵצים שֶׁאַתה נוֹטֵעַ עַכְשָׁיו, בבקשה תודיע לִי על כָּך.”

עָברוּ שָׁנים רַבּוֹת וְהַזָקֵן עדיין היה חי.

.קוֹמָתוֹ שָׁחַה, קְמָטִים עֲמוּקים נהיו בְּפָנָיו וְיָדָיו רָעדו

גָדלוּ הָעֵצים וְעָשׂוּ תְאֵנים.

יוֹם אֶחָד נִזכַּר הַזָקֵן:

“הִגיעַ הַזמָן שֶׁאוֹדִיעַ למלך שֶׁזכיתי לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת הָעֵצים שׁנָטעתי.”

מילֵא הַזָקֵן תְאֵנים בַּסַל וְהלך אֶל אַרמוֹנוֹ הַמפוֹאָר שׁל הַמֶלך.

סרטון של סלי תאנים.

בְּשַׁער הָאַרמוֹן עָמדוּ הַשוֹמרים לְבוּשֵׁי מַדים וְלא נָתנוּ לוֹ לְהיכָּנֵס.

אָמר לָהם הַזָקן:

“הַמֶלך אַדְרִיָנוּס הִזמין אוֹתי לָבוֹא אֵלָיו.”

פָּתְחוּ לְפָנָיו הַשׁוֹמרים אֶת הַשַׁער וְהוֹבילוּ אוֹתוֹ אל הָאוּלָם שֶׁבּוֹ הָיוּ מְקַבּלים את אוֹרחֵי הַמֶלך.

בִּקצֵה הָאוּלָם יָשׁב הַמֶּלֶךְ אַדְרִיָנוּס על כּסא הַמַלכוּת.

ניגַשׁ הַזָקֵן אל אַדְרִיָנוּס.

לֹא הִכּיר אוֹתוֹ הַמֶלך וְשָׁאל:

“מי אָתה וּמה סיפּוּרְךָ?”

עָנה לוֹ הַזָקֵן:

“אֲדוֹני הַמֶלך, לִפְנֵי שָׁנים רַבּוֹת פָּגשׁתָ אוֹתי בִּטְבֶרְיָה, לְיַד הַכּנֶרת.

רָאיתָ שֶׁאֲני חוֹפֵר בּוֹרוֹת כְּדֵי לָטַעת בָּהֶם עֵצים.

לָעגתָ לי – חָשׁבתָ שֶׁלֹא אֶזְכֶּה לֶאכוֹל מִן הַפֵּירוֹת,

וּביקַשׁתָ שֶׁאִם אֶחְיֶה וְאֶזְכֶּה לְכָךְ,

אָבוֹא לְהוֹדִיעַ לְךָ.

וְהִנֵה זָכיתי לִטעוֹם את טַעמָן הַמָתוק שֶׁל הַתְאֵנים.

עַכשָׁיו הֵבֵאתי מִן הַתְאֵנים גם לְךָ, כְּדֵי שֶׁגם אַתה תֵיהָנֶה מֵהן.”

כָּךְ אָמר הַזָקֵן וְהִגישׁ אֶת סַל הַתְאֵנים לַמֶלך בְּידיו הָרוֹעֶדות.

הִתרַגֵשׁ הַמֶלך לְמַראֵה הָאישׁ וְנִזְכַּר בִּפגישָׁתם.

קָרא לַעֲבָדָיו וְציווה עֲלֵיהֶם:

“הָביאוּ לַזָקֵן כִּיסֵא מוּזְהָב לָשֶׁבת עָלָיו.

קחוּ את סַלוֹ,

תוציאו מִתוֹכוֹ את הַתאֵנים וְשׂימוּ בִּמקוֹמָן מַטבְּעוֹת זָהב.”

תָמהוּ הָעֲבָדים מַדוּעַ מַגיע לַיהוּדי הַזָקֵן הַכָּבוֹד הָרַב הַזֶה,

וְשָׁאלוּ את הַמֶלך לְפֵשׁר הַדָבר.

הִסבּיר לָהֶם אַדְרִיָנוּס:

“אִם אֱלוֹהים כִּיבֵּד את הָאישׁ הַזֶה,

נתן לוֹ שְׁנוֹת חַיִים וְחָכמָה עֲמוּקה לְהָבין שֶׁאָדם חַיָיב לִדְאוֹג

לְבָנָיו וְלִבנֵי בָּנָיו שֶיִּחיוּ אַחרֵי מוֹתו,

וַדַאי שֶׁגם אֲני צָריך לְכַבֵּד אוֹתוֹ.”

כנס לקישור ושתף בקיר השיתופי מה המסר של הסיפור לדעתך.