הצרצר והנמלים

הצרצר אוהב מאוד לנגן ולשיר.

הוא ניגן, שר ובילה כל הקיץ.

שמח הוא היה והזמין המון ידידים שבאו להנות מהמוסיקה שלו ומהשמח שלו.

לנמלים לא היה זמן לבלות,

הם עמלו כל הקיץ.

הנמלים אספו גרעינים ואגרו אותם בקינים שלהן לימי החורף.

בכל פעם שהצרצר הזמין שיש לבלות איתו,

אנחנו חוקים להסיק למלא את המחסנים שלנו עד החורף.

כדאי לך שתעשה כמונו. “

אבל הצרצר המשיך לנגן ולשיר,

אחרת הפציר בנמלים לבא ולבלות איתו.

החורף הגיע.

אתג כבד כיסה את הארץ, היה מאוד קשה לעצמם ובשדות לא צמחו פרות.

 הצרצר לא מצא אוכל בשום מקום.

 הוא היה רעב וחלש, ושם לא היה לו כח לנגן ולשיר.

הוא החליט לבקש עזרה מן הנמלים השכנות.

הלך הצרצר הרעב מקן אל קן ובקש מזון.

“לא תקבל דבר”, אמרו לו הנמלים,

“כי בקיץ אתה שרת וניגנת, ואיך עבדנו קשה ואספנו מזון.

אתה לא יכול לתת לנו לא אספת מזון לחורף, נכון עכשיו אין לך מה לאכול “.

הצרצר היה עייף ומיואש.

 “זהו”, אמר לעצמו בקול חלש,

“אני אמות בקור וברעב”.

“אתה לא תמות”, שמע פתאום קול לידו.

הוא נבהל כי חשב שהוא לבד.

נמלה קטנה עמדה לידו וסימנה לו לבוא אחריה.

היא הובילה אותו לקן שלה.

הקן היה חמים ונעים והיו בו הרבה נמלים.

המון נמלים יצאו ידידרים של הקן, הסתכלו בצרצר העייף.

“אולי אנחנו יכולים לתת לו לאכול והוא ישיר וינגן לנו?” שאלה הנמלה הקטנה.

ככה נהיה כולנו גם שבעים וגם שמחים.

“רעיון מצוין! רעיון מצוין!” צעקו כולם.

הצרצר ניגן את המנגינות המתוקות ביותר, וכולם אכלו ושתו, רקדו ושרו כל הלילה.