עולים לארץ ישראל, ארץ הקודש!!

שלום, שמי אודי, ובעבר חיי לא היו פשוטים, ואפשר לומר אפילו קשים ומרים. כשהייתי בן חמש פרצה מלחמת העולם השנייה שהביאה על העם היהודי את תקופת השואה הידועה. אני, אמי ואבי נאלצנו לגור במחסן של שכנתינו הגרמניה, נוניה. היא היתה אישה טובת לב, והיתה מספקת לנו חימום, ומזונות שונים מדי יום כדי להשביע את נפשנו. כך הסתתרנו כמעט ארבע שנים במחסן עד שהגיע היום: אמא העירה אותי בפנים מאירות ושמחות, ואמרה שניצלנו. אבא התארגן, הכין מזוודה ואמר: “המונית מחכה לנו”. “מהר”- אמא זירזה אותי. התלבשתי במהירות האפשרית ועלינו למונית. כמובן, לפני העזיבה הודו אמא ואבא לנוניה מקרב לב ולא הפסיקו לשבחה על כל העזרה במשך השנים שבהן הסתירה אותנו במחסן. שאלתי את אמא “מה קורה פה?”, והיא אמרה שהמלחמה נגמרה ושהיהודים שניצלו יכולים לעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש! ההורים שלי סיפרו לי רבות על הארץ הזאת, ולפי איך שתארו אותה היא נשמעה כמו ארץ החלומות! הם בישרו לי שאנו בדרך לארץ, ופתאם תחושות דגדוג עלו בגופי. הרגשתי בחילה קלה, דאגה, אושר, והכי הכי התרגשתי. אנחנו עולים לארץ הטוב, ארץ הקודש, חשבתי. מה יכול להיות יותר טוב מזה? בדיוק אז אמא הוציאה מכיסה עוגה, ואמרה “קח, תאכל, בשביל מצב הרוח”. לקחתי חתיכה, זה היה הדבר הכי טעים שטעמתי בחיי, הושטתי יד לקחת חתיכה נוספת, אבל אמא עצרה אותי ואמרה שיש עוד דרך ארוכה ושכדאי לשמור – אז שמרתי. שאלתי אותה “נוניה הכינה את העוגה?” והיא השיבה בחיוב. חשבתי לעצמי איזו אישה מדהימה היא, גם בשלנית טובה וגם עם לב זהב. כאשר הגענו לנמל היה כבר ערב. חיכינו בערך רבע שעה עד שהספינה הגיעה. מהמסע באנייה אני זוכר שהצטופפתי עם הורי באותה מיטה, מצעים לבנים, וריח של משהו ישן. הייתי מאוד עייף מהנסיעה וברגע שהנחתי את ראשי נרדמתי מייד. אמא ואבא נשקו לי. בבוקר אמא העירה אותי בחיוך רחב, ואמרה לי לבוא לאכול. היא הגישה לי מהמזון המשונה שהיה על האניה (שבקושי הצלחתי לקרב אל פי) ואת חתיכת העוגה ששמרה לי מאתמול, וכך גם לאבא ולה. ברכתי על האוכל, ואחר כך שאלתי את אמא אם אני יכול ללכת לשחק על הסיפון. אמא הסכימה, אבל הדגישה שבזהירות רבה. בעודי מדלג על הסיפון שמתי לב איך השמש זרחה, היה יום יפה, וגלי הים שנראו מכל עבר זהרו. הגלים השמיעו קול מתוק ונעים ממש כמו מוזיקה, והרוח העיפה את שער ראשי מעלה מעלה. פתאום ראיתי ילד שנראה בן גילי (הייתי אז כבן תשע), ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק איתי – והוא בא בשמחה. הוא הציג את עצמו בשם מיכאל איצקו, והפכנו להיות חברים. בהמשך גם ההורים שלנו הכירו והתיידדו. אחרי מספר שבועות בספינה הגיע הרגע, הגענו לחוף, ושמחתי מאוד. עם ההסתגלות למקום החדש הבנתי שהמקום עדיין לא מאד מפותח, ולהורי היה מאוד קשה למצוא פרנסה. בחודשים הראשונים גרנו במאהל. בהמשך קבלנו דיור מכל מני ארגונים שפעלו כאן בארץ. לאט לאט מפעלים קמו, התפתחו שיטות חקלאיות, ואבי מצא עבודה בהוראה, לימד מתמטיקה בבית הספר הקרוב, והייתה לנו פרנסה. בהתחלה הכסף שעמד לרשותנו היה מועט, אך הספיק לצרכי המחייה הצנועים. אני וחברי מיכאל נשארנו עדיין בקשר, משפחותינו היו קרובות, עוזרות ונעזרות זו בזו בזמנים של מצוקה כלכלית. אחרי כמה שנים גם אימי התחילה לעבוד (בתור אחות), והרווחנו מספיק כסף כדי לקנות בית חדש. הבית החדש היה מרווח, ולא קטן וצפוף כמו הקודם. כך היה לנו נעים יותר גם לארח את משפחת איצקו בארוחות שבת.

זה הסיפור שלי, והיום אני כבר בן 85, ומספר על עלייתי לארץ לנכדי ואף לניניי. ולכל קרובי משפחתי המתעניינים ב