כולם שווים

חשוב שכולם ידעו שכולם שווים. גם אנשים עם מוגבלויות!

אני ילדה בסה”כ כמו כולם. חוץ מדבר אחד, אני נכה שיושבת בכסא גלגלים. קשה לי, כולם צוחקים עלי בכיתה. אפילו המציאו עלי שיר “ילדה נכה כל היום היא בוכה!” זה באמת נכון, אני בוכה הרבה, אבל קשה לי עם המצב שלי.

ועכשיו לסיפור.

היה זה בוקר רגיל. השעון המעורר צלצל, דפקתי עליו בתקווה שיפסיק עם הצלצול המעצבן הזה, אך ללא כל הצלחה. הוא המשיך לצלצל מזכיר לי שאני צריכה לקום לעוד יום מייאש ומתיש. התיישבתי על המיטה באיטיות. הרהרתי ביני לבין עצמי מה יהיה היום? האם שוב פעם יעליבו אותי?

אמא העירה אותי ממחשבותי, ״מאיה, את מוכנה שאני יעזור לך?״ ״כן״ עניתי עדיין חצי ישנה. אמא הביאה את כסא הגלגלים ועזרה לי לקום. ״תתלבשי בבקשה, אם את צריכה עזרה תגידי לי.״ אוף! למה תמיד חושבים שאני תינוקת שצריכה עזרה? אני יודעת לבד! אמא הסיעה אותי לעבר הארון ויצאה מן החדר. בחרתי את חולצת הפסים עם החצאית השחורה. אמא קראה לי לאכול את ארוחת הבוקר. יצאתי מן החדר לעבר המטבח. ״שלום גם לך גברת פנים חמוצות!״ אוי לא, אורח לא רצוי… מה אתה רוצה?״ שאלתי את אחי רועי בעצבנות. בפעם אחרת הייתי מחבקת אותו, ושמחה שהוא הגיע, כי הוא נמצא רוב הזמן בצבא.

אבל היום לא היה לי כוח לזה. ״רק רציתי להגיד שלום, אבל אם את לא רוצה, לא צריך״ ענה לי רועי. ״עזוב אותה היא במצב רוח רע״ אמרה אמא. אכלתי מהר, לא רציתי לאחר שוב לבית הספר. ״גמרתי לאכול״ אמרתי לאמא. ״המפתחות על השולחן לכי לאוטו.” נכנסתי לאוטו ואמא באה דקה אחרי. כשהגענו לחניית בית הספר אמא הורידה את המעלון כדי שאוכל לצאת מהאוטו בזהירות. ״להתראות חמודה״ ״להתראות” עניתי בעצבים, וטרקתי את דלת האוטו. דלת הכיתה הייתה פתוחה למחצה. נכנסתי לכיתה, ופתאום, מה קורה פה? הרגשתי מאוד מבולבלת חושך כבד כיסה את עיני. גיששתי לעבר מתג האור, הנה מצאתי אותו! ללחוץ עליו? פחדתי מה אגלה שם מעבר לחושך, גנבים?,מפלצות? או סתם תעלול טיפש של ילדי הכיתה? החלטתי שאני אלחץ וזהו, הרי לא אוכל להתנייד בחושך. לחצתי על מתג האור. ו… כלום, הכיתה הייתה ריקה. לא הייתי רגילה לזה. רוב הפעמים שהגעתי לבית הספר כבר כולם היו בכיתה מוכנים לשיעור. הסתכלתי על השעון, עכשיו רבע לשמונה, השיעור מתחיל בשמונה. איפה כולם? לפתע הרגשתי טפיחה בגב, “שלום גם לך, מאיה הנכה!” אמרה הילה הילדה הכי מקובלת בכיתה. אחרי הילה נכנסו כל הכיתה והם החלו לשיר את השיר המבייש: “ילדה נכה כל היום היא בוכה” כל הכיתה שרה, אפילו אחת לא נעדרה. רגע, מי זאת שם שעומדת בצד?

נגה? אני לא מאמינה! דווקא היא? אני יודעת שהיא חברה מאוד טובה של הילה, אולי הם רבו? התנערתי ממחשבותי. בנות הכיתה, והילה בראשן המשיכו לשיר את השיר המבייש. התכווצתי בתוך כסא הגלגלים. אבל השירה לא נמשכה זמן רב. קול עקביה הנוקשים של המורה מירה נשמע מבחוץ. כולם התיישבו במקומם במהירות. “בוקר טוב תלמידים יקרים” הדהד קולה הקשה והחורק של המורה מירה ברחבי הכיתה. המורה הייתה ידועה בבית הספר כמורה שיודעת להטיל אימה על התלמידים. המורה מירה הקריאה שמות. “מאיה קרול” הרמתי את ידי במהירות. “יופי כולם נמצאים” אמרה המורה מירה. “בבקשה להוציא ספרי מתמטיקה” אוף, אני שונאת מתמטיקה! כולם הוציאו ספרי מתמטיקה והשיעור החל. ניסיתי להתרכז, אבל לא הצלחתי. ניסיתי למצוא לי עיסוקים. בהתחלה ציירתי על השולחן, חשבתי על המשפחה שלי ואז הסתכלתי על ילדי הכיתה. נעצרתי כשראיתי את נגה, מעניין למה היא לא שרה היום ביחד עם כולם? תמיד הסתכלתי על נגה כילדה רעה    ומעצבנת, כמו הילה. פתאום היא נראתה לי ילדה עדינה ונחמדה, בדיוק כמו .החברה שתמיד רציתי וחלמתי שתהיה לי מה קורה לך מאיה? שאלתי את עצמי. 

החברה שתמיד רצית וחלמת עליה? בטח היא רבה מריבה קטנה עם הילה ועוד מעט הם יחזרו להיות החברות הכי טובות. “ש.ב עמודים: 173-175 בהצלחה” העירה אותי המורה מירה מהרהורי. 

המשך היום חלף בעצלתיים ורק חיכיתי שהיום יגמר. הנה, הגיע השיעור אחרון! בדקתי במערכת השעות מה הוא השיעור הבא. אוי לא! שיעור ספורט… בשיעור ספורט אני לא משתתפת ואני רק מסתכלת על כולם, מדי פעם אחת הבנות מסתכלת עלי ברחמים. הצלצול נשמע ברחבי בית-הספר. כולם רצו לשיעור ספורט והשאירו אותי מאחור. גלגלתי את כסא הגלגלים בעזרת הידים, לאט… הגעתי באיחור לשיעור. המורה יניב אפילו לא שם לב שהגעתי. התמקמתי בצד אולם הספורט. במשך עשרים דקות ישבתי ובהיתי בכולם. נראה לי אפילו נרדמתי לכמה דקות. ״מאיה״ משהו קרא בשמי, התעוררתי מהר, מקווה שהמורה יניב לא גילה אותי. זה לא היה יניב שקרא לי, לא תאמינו מי זה היה! זה היה נגה! מעניין מה פתאום העיר אותה לדבר איתי, היא אף פעם לא אמרה לי כלום. ״מאיה, אני רוצה להגיד לך משהו בחוץ״, ״טוב״ עניתי בבישנות, אפילו שבתוך הלב הייתי כל כך נרגשת שפשוט רציתי לקפוץ מכסא הגלגלים מרוב אושר! בחוץ נגה התיישבה על כסא שמצאה ואמרה לי:

״תראי מאיה, רציתי כבר הרבה זמן להגיד לך…״ היא שתקה שתיקה ארוכה. ״דבר ראשון, סליחה״ אני חולמת, או שנגה באמת אומרת לי סליחה? צבטתי את עצמי בסתר, לא, זה לא חלום. ״דבר שני, אני חושבת שאת ילדה מדהימה!״ היא חיבקה אותי בחוזקה. היו לי מלא שאלות. מה פתאום עכשיו היא חברה שלי? 

לפני כמה דקות היא הייתה יריבה שלי! אבל לא אמרתי כלום. פחדתי שהיא פתאום תתחרט. הצלצול צלצל והודיע על סוף הלמודים. כולם יצאו במהירות מאולם הספורט. אני ונגה עדיין ישבנו חבוקות, אבל אף אחד לא שם לב. לפתע נתקלנו במבט כועס. המבט לא היה של המורה יניב אלא של… הילה. היא הסתכלה במבט כועס על נגה. היא כאילו פחדה שנגה תהיה חברה שלי. ״תדעי לך נגה, שאני מאוד מאוכזבת ממך!״ נגה התעלמה ממנה והמשיכה לחבק אותי. איך היא עושה את זה? אני במקומה הייתי צועקת ומחזירה לה. אבל נגה הייתה מספיק חזקה בשביל להתעלם, אני בטוחה שהיה לה מלא להגיד, אבל היא שתקה. וואו! בשבילי היא גיבורה אמיתית, גיבורה שלא מוותרת! נגה הרפתה מהחיבוק. היא קמה ואחזה בידיות כסא הגלגלים. היא הסיעה אותי עד הכיתה ולקחה את התיק שלי. ״איך את הולכת הביתה?״ היא שאלה בקול שנדמה לי כל כך מתוק, ״אמא שלי אוספת אותי״ עניתי בביישנות. היא לקחה אותי עד חניית בית הספר וחיכתה איתי לאמא. כשאמא הגיעה היא אמרה לי שלום והתכוונה ללכת. ״נגה״ עצרתי אותה. לא ידעתי איך להודות לה, ״תודה״ אמרתי. ״בשמחה״ היא אמרה ונעלמה במבנה בית הספר. ״איך היה בית הספר? שאלה אותי אמא באוטו, ״מעולה״ עניתי וחיוך היה נסוך על פני. ״וואו! אף פעם לא אמרת שהיה מעולה.״ הגענו הביתה ואכלתי ארוחת צהריים. התיישבתי לראות 

קצת טלוויזיה. התוכנית האהובה עלי הייתה עכשיו. ״מאיה״ קראה לי אמא כעבור שעה של צפייה בטלוויזיה, ״בואי לאכול ארוחת ערב בבקשה״ לא התלוננתי והגעתי מיד למטבח. יש! ארוחת הערב האהובה עלי.

גמרתי לאכול והלכתי להתקלח. כשהייתי במיטה לבושה בפיג׳מה אמא הגיעה להגיד לי לילה טוב. ״לילה טוב״ אמרה לי אמא. היא כיבתה את האור וסגרה את הדלת. שכבתי במיטה וחשבתי על מה שקרה היום. זה באמת קרה? או שסתם דמיינתי? אם לא אז יש לי מזל שזכיתי בחברה כזאת היא ילדה מדהימה! אולי יהיה לי מעכשיו חברה אמיתית? במחשבה הזאת נרדמתי. למחרת בבוקר קמתי וצעקתי לאמא ״אמא, את יכולה לבוא לעזור לי?״ ״לעזור לך?״ ״כן״ עניתי. אמא כנראה לא הייתה רגילה שאני מבקשת עזרה. אבל מעכשיו החלטתי, אני משתנה! אני לא מתביישת לבקש עזרה. אמא הביאה את כסא הגלגלים ועזרה לי לקום. הבוקר היה נראה נפלא, כולם היו במצב רוח טוב. רועי היה בבית, רצתי לחבק אותו ״התגעגעתי!״ ״גם אני״ אמר רועי בשמחה. ״מוכנה?״ ״בטח!״ אמא הביאה אותי לאוטו והעלתה אותי בזהירות. בדרך ראינו את נגה הולכת לבית הספר. ״אמא את יכולה בבקשה לעצור לנגה החברה שלי?״ אמא הסתכלה עלי במבט מופתע ואז אמרה ״בטח״ היא עצרה בצד הדרך והזמינה את נגה להכנס. נגה נכנסה בשמחה ואמרה תודה. הגענו לבית הספר ואמא הורידה בשבילי את 

הורידה בשבילי את המעלון. ירדתי בזהירות מהאוטו. ״להתראות אמא״ אמרתי, אמא נופפה בידה. אני ונגה נכנסנו לכיתה. המורה מירה הגיעה כמה דקות אחרינו. ״בוקר טוב תלמידים יקרים״ אמרה המורה מירה. ״היום אחליף מקומות בכיתה״ מרחבי הכיתה נשמעו קולות רטינה ושמחה מעורבים. ״נגה ומאיה אתן יושבות כאן״ המורה הצביעה על שולחן במרכז הכיתה. הסתכלתי על הילה לראות מה דעתה על זה שאני יושבת ליד נגה. הילה הסתכלה עלי ומבטנו התלכדו. היא שלחה אלי מבט כעוס ולחשה ״את עוד תראי מה זה!״ אך הפעם לא פחדתי אני לא לבד יש לי את נגה! אושר הציף אותי כשחשבתי על זה. מעכשיו לא אצטרך עוד לסבול בשקט יש לי משהו שיגן עלי! החזרתי להילה מבט מזלזל. השיעור היה מעניין ועניתי תשובות. המורה החמיאה לי על התשובות החכמות שלי. הצלצול צלצל ובישר על סוף השיעור. הוצאתי את הכריך שלי מהתיק. על הכריך היה פתק שעליו כתוב:

מאיה אהובה! 

יום נעים ומהנה!

אוהבת- אמא

חייכתי חיוך מרוצה. ״את רוצה שנלך לשחק?״ שאלה נגה. ״בטח״ עניתי בהתרגשות.

התקדמנו לעבר דלת הכיתה ואז… נעצרנו. מישהו עמד בדלת וחסם את המעבר. זה היה לא אחרת מאשר- הילה. ״תני לנו לעבור״ אמרה לה נגה בבטחון. ״אני לא מסכימה לכם ללכת״ החזירה לה הילה. ״אני לא שואלת אותך״ אמרה נגה ודחפה קצת את הילה. הילה לא נרתעה ודחפה את הילה חזרה. היא דחפה אותה כל כך חזק שהיא נפלה אחורה בעוצמה. ״אח!״ אמרה נגה בכאב. הילה שילבה את ידיה בתנועת ניצחון.  אך נגה לא התעכבה וקמה במהירות. הסתכלתי על נגה בחוסר אונים לא יכולתי לעשות כלום. ״שתדעי לך שכדאי לשים לזה סוף!״ אמרה נגה בכעס גלוי. ״למה?״ שאלה הילה בליגלוג. ״שתדעי לך שאנחנו לא מפחדים ממך!״ אמרה נגה בקול מהול בכעס. ״מי זה אנחנו?״ שאלה הילה וצחקה ״את לבד״ ״היא לא לבד״ קמה אוריה בתגובה. ״נכון!״ לאט לאט כל הכיתה הצטרפה. ״היא לא לבד אנחנו איתה, אנחנו לא מפחדות ממך!״ הילה נרתעה בבהלה. ״עשית את זה!״ לחשתי לנגה. נגה הנהנה בהסכמה ונתנה לי כיף. הילה חזרה למקומה מובסת ואנחנו… יצאנו לחצר ונהנינו! 

מאז נכרתה ביני לבין נגה ברית חברות. לא עזבנו אחת את השניה לרגע! החיים שלי נהיו מלאים. כשקמתי בבוקר היה לי חשק לקום לבית הספר…