עבודת שורשים-עמית ינוב

השם שלי הוא עמית ואני האחות הכי קטנה במשפחה. ההורים שלי תמיד ידעו שהם יביאו לעולם שלושה ילדים. כשאחותי הבכורה נולדה, התלבטו הוריי אם לקרוא לה עמית, אבל החליטו בסוף לקרוא לה דניאל ולשמור את השם עמית לילד הבא. כשאחי אפק נולד, חשבו גם לו לקרוא עמית אבל שוב החליטו להמתין עם השם הזה לילד הבא. לבסוף, כשנולדתי, הם כבר היו בטוחים שיקראו לי עמית, וכך היה

משמעות השם עמית הוא חבר, אני חושבת שהשם עמית מתאים לי בגלל המשמעות שלו, כי אני תמיד מנסה להיות חברה טובה ועוזרת, שתמיד תעמוד לצד מי שצריך אותי. אם תשאלו את חבריי מה התכונה שהכי מאפיינת אותי יאמרו שאני עמיתה אמיתית. הכינויים שלי הם דובי, עמיתי, עמיתי-תיתי. יש עוד כינוי מיוחד שקשור אליי והוא “שולה”. הכינוי הזה ניתן לי כשעוד הייתי בבטנה של אמי וגם כמה ימים לאחר מכן. הכינוי הזה העלה דילמה אצל ההורים שלי האם לקרוא לי שולה או כפי שרצו מהתחלה – עמית.

נולדתי ביום רביעי בתאריך 11.7.2007, כ”ה בתמוז תשס”ז, בבית החולים בילינסון שבפתח תקווה. המשקל שלי היה 3.5 ק”ג, צבע השיער שלי היה שחור-חום, וצבע העיניים שלי היה כחול-אפור.  כשהייתי קטנה אהבתי מאוד מוצצים, הייתי נוהגת לענוד על אצבעות יד ימיני חמישה מוצצים וזה העסיק אותי המון וזה גם חלק מהסיבה שיש לי עד היום רווחים גדולים בין השיניים.

אחותי הגדולה חושבת שאני כפילה שלה במראה אבל מאוד שונות באופי. היא אומרת שאני מצחיקה וקצת משוגעת אבל בצורה חיובית. הוריי חושבים שאני תלמידה מצטיינת, ואומרים שאני מביאה הרבה נחת הביתה. אבי אומר שיש לי לב ענק ואוהב. הוא מוסיף ואומר שאני הכי אוהבת את הרגעים הקטנים שמגבשים את המשפחה שלנו. אמי אומרת שאני מלאה בשמחת חיים ו”שטותניקית” גדולה, אך באותה מידה גם אוהבת מאוד את כל מי שמסביבי ומכבדת את כולם. אחי הגדול אומר שלא היה לו מה לעשות אם הוא לא היה יכול להציק לי ושאני אחות טובה וכיפית. חברות שלי אומרות שאני מצחיקה ועוזרת ושאני הופכת את בית הספר לפחות משעמם… אני חושבת על עצמי שאני תלמידה טובה וחברה טובה ואם אני רוצה משהו אני חייבת להשיג אותו. אני גם רקדנית טובה וספורטאית. אני מנסה להצליח כמה שיותר בכל מה שאני עושה. בנוסף לכך, אני אוהבת למצוא הרפתקאות ברגע שמשעמם ולהפוך אותם לתחביבים זמניים.

מאז שהייתי מאוד קטנה אני זוכרת שהייתי ילדה מאוד שמחה, מלאה בביטחון עצמי. בגיל 3 התחלתי לרקוד בסטודיו וגם בבית נהגתי לעשות הופעות להורים עם ריקודים שהייתי מאלתרת באותה שנייה. אמנם אלה לא היו ריקודים מקצועיים כמו הריקודים שאני רוקדת היום אבל זה העלה לי מאוד את הביטחון העצמי ואת המודעות העצמית שלי.

הייתי בגנים שונים: גן דובדבן, כרכום וסיתוונית ואפשר לומר שמאוד אהבתי חברים בנים, לא התחברתי עם בנות ותמיד הייתי משחקת עם הבנים. הכי אהבתי שבגנים היינו חוגגים ימי הולדת ואז הילד שחגג היה מביא עוגת יום הולדת ומניח זר על ראשו והיינו משחקים בהמון משחקים. מאוד עניינה אותי השפה האנגלית מגיל מאוד קטן, בגלל שהוריי תמיד היו מדברים באנגלית לידי ולא הייתי מבינה כלום, אז בערך בכיתה ב’ לקחתי יוזמה והתחלתי ללמוד אנגלית, בעזרת כל מיני תוכניות טלוויזיה באנגלית, משחקי מחשב באנגלית ועוד כל מיני שיטות שעזרו לי להבין את השפה וללמוד אותה (היום אני בכיתת דוברי אנגלית).

לפני כמה שנים התחלתי להתחרות בתחרויות ריקוד, הגעתי למקומות מאוד גבוהים עם הקבוצה שלי ואני מאוד שמחה מכך.

אני לא ממש זוכרת את יומי הראשון בגן אבל אני מאוד זוכרת את יומי הראשון בבית הספר היסודי. הגעתי למקום חדש מלא בילדים שאף פעם לא הכרתי או ראיתי, התחלנו ללמוד לכתוב ולקרוא את השפה העברית ועוד מקצועות ואפשר לומר שבהתחלה לא היה לי ממש קל, אבל עם השנים למדתי ועבדתי קשה כדי להגיע להישגים.

אני זוכרת מצוין את היום הראשון בחטיבה, בחופש הגדול נפגשנו עם המורה והכרנו אותה. לאחר כמה שבועות הגיע היום הגדול, היום שבו הרגשתי שאני באמת נערה. ביסודי כל הזמן הייתי בחברה של ילדים קטנים משכבות גילים 6-11 ואז, כשהגעתי לחטיבה, הייתי בסביבה מאוד בוגרת. ביום הראשון מאוד פחדתי מזה שאהיה לבד אבל אחרי כמה שבועות למדתי להכיר יותר טוב את הילדים בכיתתי, וכולנו הגענו למצב שאנחנו כיתה מאוד מגובשת (אפילו זכינו בימי גיבוש שהיו בבית הספר).

כיום אני מרגישה מאוד נוח בחטיבה, אני מכירה כבר את כל השכבה. לפני כמה שבועות יצאתי לתחרות מבית הספר שנקראת מרוץ שדה. מאוד התלהבתי להתחרות מול ילדים אחרים ולראות באיזו רמה אני, בעוד כמה ימים אני יוצאת לתחרות אתלטיקה עם המון ילדים בבית הספר, אני מאוד מתרגשת.

בפעם הראשונה שהתחריתי במרוץ שדה היו לי המון פרפרים בבטן, הרגשתי תחרותית ושאני צריכה להיראות בוגרת וייצוגית, להיראות כמו מישהי שתגיע למקום הראשון.

הוריי מספרים שהתחלתי ללכת בגיל 10 חודשים וכבר אז זיהו את המשיכה שלי לריקודים ושירה. אהבתי מאוד להמציא שירים שלא שמעתי אף פעם, חיברתי מילים למשפטים באופן ספונטני ותוך כדי ששרתי אותם. המילה הראשונה הייתה במבה למרות שהוריי לא היו בטוחים אם התכוונתי לחטיף או לאבא… נהגתי לפנות לכולם בלשון נקבה. אבא שלי מספר שכשביקשתי ממנו לצעוד אחריי אמרתי “אבא בואי”. אהבתי מאוד להתחפש עם כל התחפושות שהצטברו במגירת התחפושות המשפחתית. התכנית האהובה שלי הייתה טיף וטף, וכל השירים ששרו בתכנית, במיוחד אהבתי לשיר עם אבא את השיר “צב מה המצב?”.

בימי שבת בבוקר הוריי היו נוהגים להכין פנקייקים/קראפים/פראנץ’ טוסט ועוד… זה היה מנהג קבועה במשפחתנו.

אני ומשפחתי נוהגים בכל יום שבת לשחק משחקי קופסא במסגרת הגיבוש המשפחתי.

עד גיל 12 היו לי שלושה כלבים. הכלבה הראשונה שלי הייתה פיגי, הכלב השני שלי היה אור והכלב שלי עכשיו נקרא פליפר. את פליפר אימצנו לפני כמעט 10 שנים ממכלאה אחרי שמשפחתו הקודמת זרקה אותו לרחוב כי הוא היה חולה במחלה. אימצנו את פליפר וטיפלנו בו עד שהוא החלים. בנוסף לכלב יש לי גם חתולה (אנג’ל) שאני מגדלת כבר שנתיים. הכלב והחתולה שלי מסתדרים מצוין.

אני ומשפחתי עברנו ארבעה בתים מאז שנולדתי, מהמגדלים ברחוב הטווס, לבית ברחוב צורן ואז לבית ברחוב ז’בוטינסקי. לפני כחצי שנה עברנו לבית חדש ברחוב הירמוך (כל הבתים בתוך הוד השרון). אנחנו משפחה מאוד דומה ומיוחדת, אנחנו צוחקים הרבה זה עם זו ולפעמים גם צוחקים אחד על השני אבל בצחוק כי בסופו של דבר אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד.

אירועים היסטוריים חשובים ורבים היו במהלך חיי. אני זוכרת את נשיא המדינה שמעון פרס שמאוד אהבתי והרגשתי כאילו הוא סבא שדואג לכל תושבי המדינה, ביום שהוא נפטר (כשהייתי בת 7) הייתי מאוד עצובה. אירוע חשוב שהיה בשנת 2011 היה שחרורו של החייל גלעד שליט משבי החמאס אחרי 5 שנים. במהלך השנים התעניינתי מאוד בסיפורה של משפחת האסטרונאוט אילן רמון שנספג באסון מעבורת החלל קולומביה. מאוד התרשמתי מאיך שאשתו ניסתה להפוך את האובדן והכאב לעשייה של תרומה וקידום פעילות למען בני נוער וילדים בישראל. היה מאוד עצוב כשהבן שלה אסף הטייס נהרג גם הוא בתאונת אימונים ואז ממש כאב לי לשמוע שחלתה בסרטן ונפטרה בכך לפני קצת מעל שנה.

בת המצווה מהווה הרבה משמעות בשבילי כי זה מעיד עליי שהגעתי לגיל בוגר ושהפכתי מילדה לנערה. חגגתי עם שבע בנות במועדון צצה לפני כשנה. ביום של בת המצווה היה מאוד מרגש, יצאנו מבית הספר מוקדם וכולנו הלכנו למספרה כדי לעשות תסרוקת ולהתאפר, שמנו את השמלות ואת הזרים ויצאנו לדרכנו אל האולם. אני זוכרת איך התרגשתי, היו לי המון פרפרים בבטן, אבל באותה המידה גם לחץ, כי לא ידעתי אם הרבה ילדים יבואו או לא. בסופו של דבר המון ילדים באו לאירוע. הבאנו את טיילור שהיא חלק מהצוות של טיילור ובן זיני, לאון, וניק ומקס שרקד ושרו, אפילו הצטלמנו והתראיינו לחדשות! היו הרבה ריקודים ושמחה והרגשנו מיוחדות כולם היו מוקפים סביבנו. כל אחת עשתה גם בוק ששמנו על שולחן בכניסה לאולם והילדים עיינו בהם. אני אוהבת לרקוד, ולעצב בתים. השאיפות שלי לעתיד הם להיות רקדנית מצליחה, ומעצבת בתים. אני מאוד אוהבת לעצב מכיוון שאני מרגישה שאני יכולה להביע את הטעם האישי שלי. אני שואפת להצליח בלימודים ולהיות בתפקיד מאוד חשוב בצבא, כדי לעזור למדינתנו. חלק קטן בי גם אוהב משחק, אם לא אהיה מעצבת בתים  אז ארצה להיות שחקנית מצליחה.

.