נמשים

פרק 1: בעיית הנעורים הגדולה שלי

שנאתי את הנמשים שלי כשהייתי צעירה. כל יום הסתכלתי במראה וחשבתי, “תראו אותם! הם נהיים גדולים יותר! כשאגדל הם יהיו נמש אחד גדול על פני!”

 בבית הספר, הילדים נהגו לצחוק עלי ועל הנמשים שלי, אבל כשהייתי נערה הכל נהיה גרוע יותר. הנמשים שלי היו בעיית ההתבגרות שלי!

ולמה חשבתי ככה? בגלל שפעם אחת הלכתי בזמן ארוחת הצהריים לספריית בית הספר לחפש ספר, לפתע שמעתי שיחה בין שני בנים.

“אז מי יפה לדעתך?” אמר אחד מהם.

“דונה מרשל?” השני אמר.

אוזניי הצטלצלו כי הם דיברו על דונה שהיא החברה הכי טובה שלי.

“כן, וסוזי קרפנטר?” אמר הילד הראשון.

אוזניי הצטלצלו שוב כי הם דיברו עליי!

“רגליים נהדרות…” התחיל לומר הילד השני.

חשבתי, “זאת התחלה טובה, רק אל תדברו על הנמשים! בבקשה אל תדברו על הנמשים.”

“… אבל אני לא אוהב את הנמשים.”

“אוי לא” חשבתי. רציתי לברוח ולבכות. אולי זה ישטוף את הנמשים שלי מהפרצוף.

דונה יפה, כמובן. יש לה הכל: שיער יפה, עיניים כחולות, שיניים יפות… אבל לא נמשים! בנים נופלים לרגליה כשהיא חולפת על פניהם. היא יכולה לצאת עם כל בן… והיא יוצאת עם הרבה מהם! כשהיא משתעממת עם מישהו, היא נפרדת ממנו לשלום. ואז היא עוברת לבן הבא.

אלה היו החיים של דונה. הרבה בחורים צעירים, והם עשו הכל בשבילה בשמחה. לי היו רק נמשים! לא הייתי שמחה באותם הימים.

אבל עכשיו אני די שמחה עם הנמשים שלי. אז מה השתנה?

אני אספר לכם…

זו הייתה הפסקת האוכל, והייתי עם דונה. לפתע, דונה אמרה, “יש שם ילד שמסתכל עלינו.” “מסתכל עליך, את מתכוונת,” אמרתי. “איזה ילד?” “אני לא יודעת,” היא אמרה. “אף פעם לא ראיתי אותו קודם.” ניסיתי לסובב את הראש כדי לבדוק.

“אל תסתכלי!” דונה אמרה במהירות. “הוא יראה אותך! תסתכלי עליו כשהוא לא מסתכל.”

“דונה, אני חייבת  להסתכל עליו,” אמרתי. “איך אדע כשהוא לא מסתכל עלי? מה יקרה? האם הוא יברח כשהוא יראה אותי?”

“טוב, תסתכלי עליו,” אמרה דונה. “אבל תזהרי. אנחנו לא רוצות שהוא יחשוב שאנחנו מעוניינות בו. לכי ותיקחי כוס מים.”

“כבר יש לי מים,” אמרתי.

“לכי תביאי עוד כוס מים!” היא אמרה. ” את תוכלי להסתכל עליו בדרך. הוא יושב לבד, ליד הדלת.”

הלכתי להביא עוד כוס מים והסתכלתי על הילד. הוא חייך אלי. חייכתי בחזרה והסמקתי.

כשחזרתי לשולחן, דונה משכה אותי לכיסא שלי. “את מכירה אותו?” היא שאלה.

“קוראים לו ג’ק,” אמרתי. “הוא הגיע לבית הספר בתחילת השליש. אנחנו באותה כיתה בשיעור היסטוריה.”

“הוא נראה נחמד!” אמרה דונה. היא נראתה נרגשת.  האם הוא באמת נראה נחמד? תהיתי. אמרתי, “אבל הוא לא חתיך, נכון?”

“לא,” אמרה דונה. “אבל הוא לא חתיך בדרך מאוד נחמדה. את מכירה אותו טוב?”

“לא ממש טוב,” אמרתי. “אני אומרת לו שלום.”

“עם מי הוא יוצא?” שאלה דונה.

“אף אחד” אמרתי. “הוא הגיע לכאן רק בתחילת השליש!”

המוח של דונה התחיל לעבוד- מהר. “יש לך שיעור היסטוריה בסוף היום,” היא אמרה. “תדברי איתו בסוף השיעור. תני לי זמן, אני אמצא אותך.”

אמרתי, “יש בתי קולנוע בבייסינגסטוק?”

“אממ, כן,” הוא אמר.

“ראית את הסרט…?” התחלתי לומר.

ואז ראיתי את דונה. היא ניגשה אלינו וחייכה. היא אמרה, “היי, סוזי!”

אמרתי, “היי! דונה, זה ג’ק. ג’ק, זו דונה.”

דונה חייכה אליו חיוך רחב. החיוך שלה בדרך כלל גרם לבנים ליפול לרגליה.

ג’ק הושיט את ידו ואמר, “שלום, דונה. נעים להכיר.”

בדרך כלל גרם לבנים ליפול לרגליה. אבל לא הפעם!

כעבור דקה, דונה ניסתה שוב. היא חייכה שוב ושמה את ידה בידו של ג’ק. חשבתי, “למה הוא לא נופל לרגליה?”

עזבתי אותם. היא יכולה להמשיך מכאן.

דונה התקשרה אליי בשעה שש. היא לא הייתה שמחה. היא אמרה, “ג’ק הזה… באמת!”

“מה לא בסדר איתו?” שאלתי.

“יכולתי להוציא ממנו שש מילים בערך!” היא אמרה.

“הוא היה בסדר כשהוא דיבר איתי,” אמרתי. “אולי הוא התבייש.”

“הוא איטי,” היא אמרה. “אני רוצה לצאת איתו אבל הוא לא הציע לי.”

חשבתי לעצמי, “דונה נשארה לבד עם ילד למשך יותר מחמש דקות, והוא לא הציע לה לצאת איתו! מה לא בסדר איתה!”

אמרתי, “אני חושבת שהוא ביישן. הוא מסמיק בקלות.”

“אני אנסה משהו שונה בפעם הבאה,” אמרה דונה. “מה הוא אוהב לעשות? מה הוא לא אוהב?”

“אני לא חושבת שהוא אוהב חוות,” אמרתי.

“חוות?” אמרה דונה. “מי רוצה לדבר על חוות? הוא אוהב לרקוד? הוא אוהב את הקולנוע? את חייבת לשאול אותו.”

“למה שאת לא תשאלי אותו?” אמרתי.

דונה נאנחה. היא אמרה, “אוי, סוזי! את לא יודעת שום דבר על בנים.”

היא צדקה, באמת לא ידעתי. וזה היה בגלל הנמשים.