בספר זה נלמד  על מצבם של

יהודי פולין מתחילת הכיבוש הגרמני ועד

לתחילת ביצוע ההחלטה על הפתרון

הסופי.

מה המצב של יהודי פולין ערב המלחמה- שימו לב לסרט שלפניכם:

מיד עם הכיבוש החלו הנאצים לנקוט כלפי היהודים בשורה של צעדים שמטרתם:

1.ליצור הפרדה בין האוכלוסייה היהודית ובין האוכלוסייה הפולנית               

  2.לשבור את רוחם של היהודים ולהבהיר להם שגורלם יהיה שונה מגורלה של שאר האוכלוסייה.                                                       

הגרמנים פגשו בפולין יהודים רבים שהיו תואמים את הדימוי היהודי הקלאסי (פאה, זקן ולבוש חרדי מסורתי) דימוי שהנאצים השרישו בקרב האוכלוסייה הגרמנית בתעמולה שלהם.                                               

המפגש גרם לחיילים הגרמנים להבין כי התעמולה הנאצית מציאותית, ועכשיו הם רואים את אויביה העיקריים של גרמניה שאותם יש לחסל.

הנה כמה דוגמאות לצעדים שנקטו הנאצים כלפי היהודים שהם שלטו עליהם מעכשיו בפולין:

“כשפרצה המלחמה, אני זוכרת את האזעקות הראשונות. כשכבר הכינו מקלטים, אז רצנו למקלט, ואני זוכרת את השאלה ששאלתי את אמי – “מה זה מלחמה?” ואמא אמרה – “שלא תדעי מה זה מלחמה, מלחמה זה משהו רע, במלחמה נהרגים ומתים”. וככה ישבנו במקלט ופחדנו, ואז שמענו את ההפצצות הראשונות על פולניה ב 1939- . אני חושבת שזה היה 1939… ואז התחילו ככה, לאט לאט, כל הצרות. התחילו לשים על החנויות היהודיות את המגן דוד, ולצמצם חנויות, וחלק מהן סגרו, והיהודים החלו כבר לפחד, והפחד של האנשים עבר אלינו הילדים, הרגשנו שמשהו קורה. התחלנו יותר להישאר קרוב להורים, לא רצנו כבר חופשי בעיר, נשארנו יותר בבית, אולי תהיה אזעקה… אבל לא נמשכו הרבה זמן האזעקות, אני חושבת שבוע, שנכנסנו ויצאנו מהמקלט. אבל המצב של היהודים הלך ורע, הלך ורע. ואז התחילו להוציא גברים למחנות עבודה…”

• והנה עוד דוגמא:

• בזמן האחרון החלה בוורשה פרשה חדשה של עינויים, מעבירים את היהודים שניצודו לעבודות כפייה בבניין הסיים , לא מזמן הביאו לבניין הסיים 300 יהודים שנחלקו לקבוצות של שמונה, כל קבוצה בחדר מיוחד, פשטו מעליהם את המעילים, השכיבו אותם על גבי שולחנות והיכו אותם במוטות ברזל על הגוף הערום.. אחרי המלקות הועמדו היהודים כשפניהם אל הקיר, והרצחנים הנאצים איימו עליהם ביריות. אחרי כל מיני עינויים קשים כאלה נשלחו לעבודות כפייה, הנאצים נטלו מהם את תעודות המעבר וציוו עליהם להופיע ל”עבודה” יום יום במשך שבועיים רבים מן המעונים חלו.                              אנשי הגסטאפו שכרו פרחחים רבים, שתפקידם להתהלך ברחובות ולהכות יהודים עוברים ושבים על ימין ועל שמאל על מנת לקבל פרס—זהובים(מטבע פולני) .                הפרחחים הללו מכים כל יהודי שפוגשים בדרכם וקוראים: יהודים, החוצה לפלסטין!

ועוד אחת:

“בראש השנה היהודי הייתה העיר מלאה כרוזים שאיימו במוות על יהודים שיתכנסו להתפלל. כל חנויות היהודים חויבו להיפתח. אותו צו חל גם על יום כיפור. המצב החמיר מיום ליום. בני משפחתי נשארו בבית, התפללו ובכו. סבי אמר שהגיע זמן שיבוא המשיח. בתי הכנסת בעיר הועלו באש והגרמנים והפולנים ראו בזה שעשוע. הכבאים הביאו איתם פחי נפט כדי להגדיל את השרפה. כל בתי הכנסת בעיר נשרפו, והזעם וההרס הגרמניים החריבו הכול – ספרי תורה קדושים, כלי כסף עתיקים ובעלי ערך היסטורי רב, שטיחים יקרים. עמנו נשאר חסר מגן”.

• “מידי יום הופיעו כרוזים על קירות הבתים, לפני לכתי לבית הספר הייתי קוראת בהם : היהודים שברשותם מקלטי רדיו חייבים למסרם לגסטאפו; הכניסה לבית קולנוע אסורה על היהודים; הנסיעה בחשמלית אסורה על יהודים, הגזירה האחרונה הכבידה מאוד.”

ועוד:

• “ברחובות השתוללו מעשי שוד וחטיפות. הגרמנים חטפו יהודים לעבודות כפייה ומחוצה לה …רבים לא חזרו מאותן עבודות, נהרגו בייריה או מתו ממכות, אלה שחזרו עדים או קורבנות להתעללות הנאצים הנוראה, עוררו בסיפוריהם אימה ללא גבול, עצם מראה החטיפה היה מזעזע…ברחוב הומה הופיע לפתע משאית עוברים ושבים פתחו במנוסה .בקריאת האלט! עצור או בתנועת יד עצרו הגרמנים גברים והעמיסו אותם תוך דחיפות ומכות באכזריות על המשאיות. בתוך כך ירו בהמון המתפזר, בילדים שמכרו ממתקים וסיגריות ברחוב וניסו לחמוק מן החטיפה בכל כוח רגליהם הקטנות.. הכבישים והמדרכות התכסו בגוויות ודם.. כך היה במשך שבועות וחודשים..”

שימו לב לדרך שבה מתוארים הדברים בקטע הזה:

ובקטע הזה:

על תוכניות הגירוש:

כפי שכבר ראינו,לשטח הממשל הכללי במרכז פולין גורשו אלפי יהודים ממערב פולין וכן יהודים מקרקוב, שאותה רצה הנס פרנק(מושל שטח הממשל הכללי) לטהר מיהודים. כולם הפכו לפליטים חסרי בית.

התעוררה שאלה בקרב ההנהגה הנאצית מה עושים עם אלפי היהודים?

עלו כמה הצעות שנגעו לגירוש היהודים או ריכוזם בטריטוריה נפרדת: 

תכנית לובלין: הנאצים ביצעו ניסוי ובמסגרתו גירשו 6000 יהודים אל מחוז לובלין בתוך שטח הממשל הכללי שאותו תכננו הנאצים להפוך למאגר היהודים של אירופה, את הגירוש תכנן וביצע אדולף אייכמן . אזור זה היה שומם ללא כל תשתית והיהודים נאלצו לבנות בו את ביתם ולחפש מים בתנאי קור מקפיא ותוך יחס עוין ומתנכל של האוכלוסייה המקומית, רבים גורשו משם לברה”מ ומאות מהם מתו בדרך מרעב מקור ומחלות או מיריות השומרים הרוסים בגבול. התוכנית נכשלה, ומפקד הס”ס הימלר הורה לעצור מייד את התוכנית והגרמנים התירו ליהודים לשוב אל מקום מגוריהם.

תכנית מדגסקר: מדגסקר היא מושבה צרפתית בדרום מזרח אפריקה .היא עלתה לפני המלחמה כמקום שבו יהיו יהודים מפולין, תכנית זו הועלתה ע”י ממשלת בריטניה וצרפת והיא הלהיבה מאוד את ההנהגה הנאצית שהייתה בטוחה שהיא תצא לפועל עם החתימה הבריטית על הפסקת אש עימם. התכנית הביאה לכך שהופסקה בנית גטו ורשה ואולם לאחר שהובהר לנאצים שהבריטים נחושים להמשיך ולהילחם תכנית זו התבררה כבלתי אפשרית.

רק אחרי שנפלו שתי הצעות החלו להתגבש ההחלטות על ריכוז היהודים בגטאות בדרך להשמדה. 

שלב ב הקמת הגטאות

• שלב זה החל כבר ב”אגרת הבזק” שפרסם היידריך ב21.9. ובו הייתה הוראה להיערך להכנסת יהודים תוך שכונות מבודדות בשולי הערים הגדולות.

•  כל שכונה כזו תנהל ע”י מועצת יהודים היודנראט

• חשוב להקפיד שהיהודים ישאירו את כל העסקים הרכוש והדירות שלהם מחוץ לגטו

• ישנה הוראה לערוך מפקד שבו יחולקו היהודים לפי מין וקבוצות גיל סוגי מקצועות ומקום מגורים.

• רוב הגטאות היו ברובעים עניים ומוזנחים בערי פולין או במקומות שבהם היו מרוכזים יהודים.

• חלק מהגטאות היו סגורים וחלק מהגטאות היו פתוחים חלקית ונבעו מצרכי הגרמנים להשתמש בכוח העבודה שבו.

• הגטו הראשון הוקם בלודז’ בינואר 1940 והוא הכיל כ 219 אלף יהודים 

מדוע רצו הנאצים לכנס את כל היהודים בגטאות:

• א. כדי שיוכלו לרכז את כל היהודים ולפקח על גירושם והשמדתם בבוא העת- מניחים שזו הסיבה העיקרית

• ב. כדי לנצל אותם  כלכלית ככוח עבודה תוך השפלתם ובידודם משאר האוכלוסייה כדי שלא יפיצו מחלות ופגמים בגזעים  האחרים.                                            ג. כדי להפוך את היהודים לחסרי אונים, תלויים וחלשים גופנית ונפשית ולגרום לתמותה המונית כדי לבזוז אח”כ את רכושם ובתיהם.                                         ד. מטרה סמויה– להטעות את היהודים כדי שיחשבו שהגטו הוא ביתם הקבוע, ומעתה הנאצים יניחו להם                                                                      ה. למנוע מהם לסייע לאויביה של גרמניה. 

• ו. להפריד בינם ובין האוכלוסייה המקומית משום שהם מפיצי מחלות וגנבי מזון.

רוב הגטאות תפקדו גם כמחנות עבודה- למה? 

• א. ניצול מקסימלי של כוח האדם המקצועי בקרב היהודים לצרכי הצבא הנאצי- הגרמנים היו זקוקים לכוח אדם יצרני שיספק את צרכי כלכלת המלחמה שלהם.

• ב. לתת ליהודים אשליה של תקווה להינצל-לעובדים חילקו כרטיסי עבודה, שנטעו בהם אשליה של ביטחון. ואכן בראשית פעולתם של מרכזים אלה פסקו הגירושים של יהודים עובדים והם חשבו שהם מוגנים לעומת שאר היהודים. אולם, לא חלף זמן רב וגם הם החלו להישלח למחנות השמדה.

• ג. יצירת מחלוקת-כל תושבי הגטו צויידו בתעודות לפי סווג בעיקר ליצרנים ובלתי יצרנים. לעובדים היה כרטיס עם צבע שונה, שהיה מעין “רישיון לחיים, חלוקה זו יצרה מחלוקת בין בעלי כרטיסי העבודה לבין השאר.   

• זה מנע גם התנגדות, כי כל התנגדות הייתה גם חיסול הגטו או חלק ממנו. לכן רוב בעלי כרטיסי העבודה התנגדו למרד ומרי ובריחה ליערות שסיכנו אותם ואת משפחותיהם מחלוקות נוצרו אפילו בתוך המשפחה. משפחות גדולות עמדו בפני דילמה נוראית כי לא לכל חבריה ניתנה חסינות הכרטיס.

הנהלת הגטו-היודנראט

-היודנראט הוקם כדי להוציא לפועל את הוראות הנאצים, חברי היודנראט ניסו לשרת את כל צרכי הקהילה היהודית ותפקדו כרשות מוניציפלית (גבו מיסים, היוו גורם מתאם מול הגרמנים, דאגו לחשמל מים ביוב וטלפון)

-ככל שגדל מספר היהודים בגטו ,גדל מספר אנשי היודנראט גם בשל ריבוי המשימות, וגם משום שזה נחשב למקום עבודה מוגן יחסית.

– בין אנשי היודנראט היו כאלה שצייתו ציות מוחלט לנאצים וניצלו את כוחם והיו כאלו שסירבו לבצע את הוראות הנאצים ונרצחו מייד.                                 על רקע זה ניתן להבין את התנהגות ראשי היודנראט שניסו לתמרן בין מחויבות למלא הוראות ובין מחויבותם לדאוג לאנשי הקהילה.

-אין אפשרות נסיגה מהתפקיד-כאשר נבחר חבר יודנראט או מונה לא הייתה לו אפשרות נסיגה, סירוב היה גורר מוות      -היודנראט היו הגורם שלמעשה השאיר את הגטו בחיים ומנע את התמוטטותו וקריסתו.

מה היו התפקידים שהטילו הגרמנים על היודנראטים:

• לערוך מפקדים ולטפל בריכוז והעברת היהודים ממרכזי הערים והעיירות לעיר המרכזית שבה היה הגטו.

• הקצאת עובדי כפייה למחנות העבודה וסייעו בביצוע הגירושים והכנת המשלוחים.

• צמצום המגע בין הנאצים ובין היהודים.

• היהודים יפנו את זעמם כלפי היודנראט וזה מצמצם אפשרות של התנגדות פנימית.

• הטעייה של היהודים והרגשה כאילו ניתן להם ממשל עצמי. 

כיצד ניסו היודנראטים לסייע ליהודים החיים בגטאות:

• א. היודנראטים היו אחראים על המסחר בגטו ומה שיצא ממנו ,וניסו ללא הצלחה להילחם בהברחות הלא חוקיות, כמו כן הם היו אחראים לאספקת מזון לגטו.

• ב. היודנראט הקים מערך סעד נרחב בעיקר הודות לתמיכת הג’וינט וזה כלל תמיכות כספיות, מזון בתי יתומים, בתי ספר ומעונות בגדים עזרה רפואית תמיכה בעובדי הכפייה, וטיפול במגורשים שהגיעו חסרי כל.                                                                    ג. היודנראטים הכשירו בתי חולים ומרפאות בגטאות שהיו ללא ציוד מספיק ובתנאי תברואה קשים. 

• ד. היודנראט תפקד כאחראי על גביית מיסים ואספקת שירותי חשמל ומים לאוכלוסייה               

•  ה. היודנראט סייע בתפעול מחנות העבודה שהיו בתוך הגטו וסיפקו תעסוקה ליהודים               

•  ו. היודנראט היה אחראי על כל הפעילות התרבותית ותפעול מערכת החינוך שהייתה בגטו- בגטאות רבים התירו הגרמנים ליודנראטים לפתוח בתי ספר ולעסוק בפעילות חינוכית נרחבת תוך הסתייעות בתנועות כמו צנטוס(המרכז לטיפול ביתומים), אורט, תרבות, ציש”א, יבנה והרשת החרדית.                                                                                                    בגטאות פרחו גם פעילויות תרבותיות בסיוע היודנראטים ביניהם תיאטראות, תזמורות חוגים ספריות, ומוזיאונים , הכל ע”י אנשים מתוך הגטו.

מדוע נפלו היהודים למלכודת ההטעיה של הגרמנים:

ראול הילברג  בספרו על “הגטו כצורת ממשל”מנסה להסביר:

המנהיגים היהודים בגטו פעלו מתוך הנחה שישנו עתיד, שישנה גזרה שיש לסבול אותה עד יום השיחרור.. הם לא ניסו לקבל מידע על הגרמנים ולא עיכלו את החדשות שהגיעו לידיהם מבעוד מועד..

היהודים בפולין ראו את כליאתם בגטאות ככוונה סופית של הגרמנים, מחשבתם לא הרחיקה לכת ולא תפסה שצפוי שלב נוסף וחמור בהרבה בתהליך ההרס, זה השתלב בצורה מלאה עם מדיניות ההונאה והמרמה של הגרמנים שלא גילו ליהודים את כוונותיהם. 

בעמוד הבא תוכלו לראות היכן הוקמו גטאות ברחבי אירופה:

בעמודים הבאים ננסה להמחיש כיצד התנהלו החיים בגטו 

שימו לב לעדויות הבאות, אילו מצוקות הן מתארות?

• בגטו הייתה לנו משפחה ואיתם גרנו בצפיפות רבה: היינו עשר נפשות בחדר אחד. אחותי ואמי עבדו מחוץ לגטו, בבית חולים. אני נהגתי להישאר בבית ולמדתי בחוגים, נאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, לכן התארגנו במחתרת חוגי לימוד פרטיים בתשלום.”

• (זהבה גלז, אשר זכרנו)

• אני בן תשע ואחי בן שלוש-עשרה הפכנו למפרנסי המשפחה. היינו מתחמקים בחשאי מחוץ לגטו ומשכירים את עצמנו לעבודת השדה אצל איכרים. כך בגילי הרך הפכתי לפועל חקלאי שעבד מעלות השחר ועד רדת הערב … העוני והמחסור במזון הגיעו למצב שבבית היה חסר לחם

• ( עדותו של טוביה לוינסקי, גאולת ילדים יהודים מידי הנוצרים בפולין)

• “14 בנובמבר 1944, שעה 21:30
  היום עצוב לי מאוד. בא לי לברוח אחרי העבודה. לא חסר לי כלום, רק יד חמה ורכה שהייתה מנחמת ומשמחת. אני נמצאת כאן בין אנשים זרים וחשבתי שאני מסוגלת כבר לחיות לבד.
  אני מתגעגעת לאימא. לפעמים אני אובדת עצות. אין לי למי ללכת […] צר לי שאימא שלי איננה […] היא חסרה לי באימהותה […] “

• 
  (ת’ הרמן, “גם כאן מותר לחלום ולאהוב”, ילקוט מורשת, מורשת וספרית הפועלים, 1989, עמ’ 206.)

• אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהייתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. הייתה מגיפה של טיפוס שהפילה קורבנות. קבורה לא הייתה. את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעיתונים…

בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי גוויות […]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים, ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאוד. הקור בוורשה הגיע ל 25- מעלות מתחת לאפס. כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ‘, בדרך כלל לחם עם קצת ריבה.

הוא קצת אולי בלט החוצה… קשה מאד היה להגן על הסנדוויץ’ הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנדוויץ’ […]. אכלנו דברים פשוטים: דייסות על מים, לחם עם ריבה. ותמיד הייתי רעבה, תמיד חיפשתי מה לאכול

(עדותה של רחל רובין על החיים בגטו ורשה)

• “אין ילדות, אין, לא הייתה. הילדות פסקה. אין חברים ולא מדברים על זה ולא מחפשים חברים ולא מחפשים ידידים ולא מחפשים אף אחד. מחפשים רק מזון. זאת הייתה התחושה של כל אדם ושל כל ילד – לחפש מזון, שיוכל להתקיים, שיוכל לעבור את הזמן. זה קשה לתאר… בגטו זה היו טרגדיות. אם וילדים נפרדו, לא דיברו אחד עם השני כתוצאה ממזון. גנבו אחד מהשני מזון רק כדי להתקיים. לא ידעו בדיוק, הדבר הזה שנקרא להתחשב בשני כמעט שלא היה קיים. הרדיפה, השאיפה של למצוא בזבל קליפות של תפוחי אדמה, שזה היה מאוד אכיל, שזה היה כבר השיא על זה היו הורגים אחד את השני. בטח אנשים יתפלאו שאני בגיל צעיר כזה הייתי מסוגל לקלוט את כל הרשמים האלה אני רוצה שאנשים ידעו, לא הייתה ילדות, כולם היו מבוגרים, כולם חיפשו איך להינצל. כולם ידעו מה זה נקרא מוות, וכולם ידעו שצריך לאכול, ואם אין אוכל אז מתים…”.

• (ישראל ארנסט, הילדות בגטו לודז‘, ארכיון העדויות של יד ושם).

מתוך העדויות ניתן להצביע על כמה קשיים שליוו את החיים בגטו:

חיים בתנאי צפיפות ודוחק– שטח הגטו היה קטן מלהכיל את האוכלוסייה שנאלצה להצטופף בתוכו. הרחובות היו כל כך צפופים שהיה אפשר לראות ים של אלפי ראשים, גלים שוטפים ועוברים של רבבות המונים.
שטח הגטו היה רק כ- 2.4 אחוז מכלל השטח העירוני, אך התגוררו
בתחומיו כשליש מאוכלוסיית העיר. המצב בגטו הלך והחמיר בשל זרם הפליטים שנשלחו אל הגטו.
תנאי הצפיפות בגטו לודז’ היו קשים ביותר אף הם. מספר הנפשות הממוצע בחדר אחד נע בין שישה לשמונה והיו גם חדרים צפופים יותר.

רעב– מצוקת הרעב והמחסור במזון בגטאות היו חמורים מאוד, כ-80% מצריכת המזון בגטו הגיעו בדרכי הברחה שונות. העוסקים בהברחה סיכנו את חייהם ובמקרים רבים מצאו את מותם. ההברחה הפכה הכרחית לאור מנות הרעב שחילקו השלטונות, ליהודים בגטו הוקצו 184 קלוריות ליום, פחות מ-10% מהתצרוכת המינימלית של אדם בוגר.  דרכי ההברחה היו מגוונות:
1.אפשר להבריח דרך השערים עצמם.
2.דרך קירות בתים שגבם היה מופנה לצד הפולני.
3.דרך חורים או סדקים שיצרו פורצים בחומה.
4.העלמת עין של המשטרה היהודית, הפולנית והנאצים.
5.ההברחה הייתה בעיקר תפוחי אדמה וירקות.
מצוקת הרעב והברחות המזון הובילו לערעור נורמות ההתנהגות של היהודים במסגרת חיי הקהילה שלהם והיו לא מעט מיקרים של אלימות של יהודים כנגד יהודים במטרה להשיג אוכל,הלשנות של יהודים על יהודים שהבריחו מזון לגטו, חטיפות מזון.

חיים בתנאי תברואה קשים והתפרצות מחלות ותמותה-מספרם של היהודים בגטו כל הזמן השתנה, אך בכל תקופה יחס האנשים למקום היה קטן ביותר. מצב התברואה הקשה נבע מהיעדר תשתיות תברואתיות הולמות שנקבעו בגטו. שרר מחסור באמצעי הסקה, הקור היה כבד והיה מחסור בסבון ובמים. תושבי הגטו התקשו לשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם ולהקפיד על ניקיונם האישי. פרצו בגטאות מחלות מדבקות ומגיפות שגרמו לתמותה המונית. בגטו אנשים פירקו שרידי בתים כדי לחמם את בתיהם. בשל עומס זה ותנאים אלו מתו בגטו מאות אנשים. משנה לשנה אחוז המתים עלה ובשנה הראשונה לגטו מתו כ-20% מיהודי הגטו. 

חובת עבודות כפייה על כל תושבי הגטו- בגטו הוטלה על היהודים החובה לעבוד בעבודות כפייה, העבודות היו קשות מבחינה פיסית ומשפילות מבחינה אנושית, ואולם, רבים התנדבו לעבוד בעבודות כפייה בשל ההטבות המסוימות שהעניקו, לרוב היו אלה הטבות מזון. רוב העובדים היו הגברים שנאלצו לעזוב את משפחותיהם ומשפחות רבות בגטו נשארו ללא האב המפרנס וכלכלת המשפחה הוטלה על הנשים ועל הילדים הבוגרים.

בחלק מהגטאות עבודות הכפייה זכו לעידוד מצד ראשי היודנראט מתוך אמונה שזה יתרום להישרדות תושבי הגטו ויספק להם פרנסה וגם תוספת מזון.

שינוי במבנה המשפחתי- מציאות החיים בגטו  יצרה שבר מבחינת סדרי חייה של המשפחה ומבחינתו של היחיד בתוכה.
את תפקיד ראש המשפחה תפסה פעמים רבות האישה, לאחר שגברים רבים נשלחו למחנות עבודה. הנשים והילדים נטלו על עצמם את עול הקיום. המאבק להישרדות חייב את המשפחה להתמודדות יומיומית עם הצורך בהשגת מזון, בתחזוקת הבית ובטיפול בילדים. נשים עמדו שעות ארוכות בתור לקבלת מזון, הן אלתרו דברי מאכל מהמזון הנחות ביותר והקציבו את המזון במשפחה, כדי למנוע מצב של מחסור מתמשך. הנשים נאלצו לתמרן בין ההכרח לעבוד למחייתה של המשפחה לבין הצורך בהשגחה על הילדים.
עבור הילדים היה המעבר לגטו כרוך בהיעדרן של מסגרות החינוך הרגילות. ב-1939 נסגרו כל בתי הספר היהודיים בוורשה. כתגובה, הופעלו מסגרות חינוך בלתי חוקיות, במקרים רבים בימי היודנראט עצמו, ובמקרים אחרים בידי ארגון העזרה העצמית הסוציאלית, בשיתוף תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות.
רק חלק קטן מהילדים נקלטו במסגרות אלה.
גם בתי היתומים ומוסדות הסעד שפעלו בגטו התקשו לקלוט את הנצרכים מקרב הילדים והנוער. המצב הקשה בגטו דחף ילדים רבים להתארגן בקבוצות, שעסקו בהברחה וקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.

פעילות ארגוני הסיוע בתוך הגטו:

היהודים ניהלו מאבק הישרדות בתקופת חייהם בגטו, מאבק שהוגדר כ”קידוש החיים” כלומר המשך המאבק הקיומי תוך שמירה על צלם אנוש עם חיים בעלי טעם ומשמעות.

במסגרת זו פעלו מספר ארגוני סיוע בתוך הגטו להקלת מצבם של היהודים:

טוז- הפעיל כ400 מרפאות מכונים רפואיים ואף בתי חולים, העסיק כאלף איש שעבדו כצוות רפואי ,זה היה הארגון שבעזרתו הפעיל היודנראט את מערכות הבריאות בגטו עד ההשמדה.

צנטוס– קם במקור כדי לדאוג ליתומים יהודים ופעילותו התרחבה לטיפול בכל הקשור לילדים מגיל הגן ועד גיל 15.

ז’טוס-ארגון העזרה העצמית היהודית- היה הארגון המתאם לכל הארגונים שנתמכו ע”י הג’וינט עסק בהקמת בתי תמחוי ופעולות סעד.
ועדי הבתים– מנהיגות מקומית שדאגה לאוכלוסיית החצר, כלומר אנשים שגרו במבנה בית קומות עם חצר משותפת, הם עסקו באספקת מרק לנזקקים הפעלת פינות לילד קבוצות לימוד, דאגה למגורשים שהגיעו לבניין, פעילות תרבות ואספקת תרופות, פעילותם הלכה ודעכה ככל שירדה אספקת הכסף מהג’וינט.

חלק מהפעילות התבצע ע”י חברי תנועות הנוער בגטאות ועליהן תוכלו לקרוא כאן

שלושה סיפורים שמייחדים את החיים בגטו:

הסיפור של יאנוש קורצ’אק:

• “…יאנוש קורצ’אק לא רצה להפקיר את מאתיים ילדיו – יום או יומיים קודם, לפני שהחל המצור ברחוב שאננה, הורה לילדים לרחוץ מכף רגל ועד ראש וללבוש בגדים בהירים. לכל ילד הייתה שקית לאוכל ובקבוק מים. לא ידוע אם אמר לילדים לאן יוליכו אותם ומה יקרה להם. נודע, כי כאשר הגרמנים, רוצחי הילדים, פרצו לתוך הבית ברחוב שאננה 16 , עמדו יאנוש קורצ’ק ועמו כמה מן האחיות וגם מאתיים הילדים, מוכנים לקדם את פני המוות…. דבר פלא התרחש. הילדים לא צעקו; הנפשות הטהורות שנידונו למוות, לא בכו, לא התחבאו. הם רק נלחצו כאנקורים דוויים אל מורם ומחנכם, אביהם ואחיהם הגדול, אל יאנוש קורצ’ק, שיגן ויסוך עליהם, הוא עמד ראשון בשורה. גופו הצנום והתשוש סכך עליהם. הם לא גילו כלפיו מידה כל שהיא של יראת כבוד, חיות אדם נאציות. אקדח ביד אחת ומגלב (שוט) בשנייה – הרימו קול נביחה – מארש. … יאנוש קורצ’ק צועד ראשון, גלוי ראש, חגור חגורת עור, נעול מגפיים, כפוף ושחוח, אוחז ילד בידו. הולכות גם כמה אחיות רחמניות בסינרים לבנים ומאחוריהם מאתיים ילדים לבושים בגדים נקיים, מובלים אל העקידה”.

                                                                  (מתוך ארכיון “עונג שבת”)

הסיפור של יומני עונג שבת:

כפי שראינו בסרט, רבים מאנשי התקופה חשו שיש לתעד את התקופה, כי מה שעובר עליהם אסור שישכח ,התיעוד הקיף יומני ילדים, מנהיגי הקהילה ואנשים מן השורה שתיארו את מציאות הגטו ואת רגשותיהם.

סדר פסח האחרון בגטו:

תפקוד המשטרה היהודית בגטו

בפקודת הגרמנים קמה בכל גטו משטרה יהודית שתפקידיה העיקריים היו: הכוונת הסדר והתנועה בגטו, שמירה על הניקיון, לחימה בפשע,מניעת הפגנות, איסוף יהודים לעבודות כפייה, להעניש כאלו שלא צייתו להוראות, למנוע הברחות לגטו והייתה לה סמכות לשפוט ולהוציא גזרי דין מוות ליהודים ששדדו ורצחו בגטו. למעשה, השוטרים היהודים הוציאו לפועל את המדיניות הנאצית, והיו פטורים מעבודות כפייה, נהנו ממזון ובטחון יחסי, היו בניהם שהתפתו והפכו למלשינים על יהודים אחרים וגרמו להסגרתם ובצדם היו כאלו שניסו לעזור תוך סיכון חייהם, היו שוטרים שתמורת שוחד כספי רב העלימו עיין מהברחות, פטרו מחיטוי או העבירו דואר.

הם סייעו לגרמנים  להשליט בגטו משטר של פחד -כל אדם שניסה לברוח מהגטו או לצאת ללא אישור נענש, הייתה חובת האפלה בשעות הלילה

לסיכום הנושא:

דף פעילות לסיכום הנושא נמצא כאן

כל מה שקרה ליהודי פולין-התרחש בשאר מדינות אירופה שנכבשו באותה תקופה- שימו לב לסרט הבא

כתבה על תיעוד החיים בגטו: