שער

כתורת עבודת שורשים

ופרטי המגיש

עבודה שורשים

אבא – בני אימנילוב

אבא אומר: ההורים שלי  גרו ברוסיה באיזור של עיר לנינגרד (עכשיו העיר נקראת סנט-פטרבורג). בזמן שאמא שלי הייתה בהריון הם מסעו ברכבת לחתונה של דוד שלי (מצד אבא) לדאגסטן, עיר דרבנט. רפובליקת דאגסטן נמצאת בקווקז והיא חלק מרוסיה כבר 200 שנה. נסיעה נמשכה 3 ימים, וכאימא שלי ירדה מהרכבת לקחו אותה ישר לבית חולים, שם נולדתי.

ההורים שלי היו צריכים להישאר בדרבנט יותר ממה שתכננו. רק כשחזרנו הביתה לרוסיה, רשמו אותי כנולד. אז לפי המסמכים נולדתי 2500 ק”מ מהמקום הלידה האמיתי של.

עליתי לארץ עם המשפחה ב 1991 אחרי שסיימתי בית ספר. אבל ביקרתי בישראל לפני זה כתייר ב 1989. ברוסיה התקבלתי לאוניברסיטה (בין הנחשבות ברוסיה). כאשר עליתי לישראל הלכתי ללמוד לטכניון שבחיפה הנדסת חשמל, היום אני כבר יותר מ 20 שנה עובד כאלגוריתמאי וחוקר בתחום התקשורת, תקשורת אל-חוטית ומערכות סלולריות.

שירות צבאי שלי היה די קצר, במסגרת שלב-ב לעולים חדשים. חלק מהשירות היה גם בזמן חופש. במסגרת לימודים עבדתי על פרויקט עבור חל הקשר במחלקת ביטחון צפינה זה היה מרתק. באותו זמן החלטתי שאני רוצה להיות אלגוריתמאי בתחום זה.

השפה מדוברת בבית הייתה ונשארה רוסית, אבל אבא שלי מדבר גם ג’והרו -שפת יהודי קווקז. פרוש של המילה ” ג’והרו” הוא יהודים, זאת אומרת שפה של יהודים.

יש לי שני אחים גדולים ממני, איגור ואולג. גרתי בישוב קטן כפרי. כל השכנים הכירו אחד את השני. רוב הבתים בישוב היו בתים פרטיים. אנחנו גרנו בבניין של 5 קומות של מרצים שלימדו במכללה אקדמאית. כאשר חצי מהבניין היו בעצם מעונות סטודנטים של אותה מכללה. דיירי הבניין לא היו מקומיים והגיעו ללמוד מכל רחבי ברה”מ: ביילורוסיה, אוקראינה וחלקי רוסיה מרוחקים.

דיירי הבניין הרגישו כמשפחה אחת, אבל עבור המקומיים היינו כאילו זרים. כולם ידעו שאנחנו יהודים ויש לנו קרובי משפחה בישראל. כמעט לא הרגשנו שונים לעומת שכנים הקרובים, אבל לעומת המקומיים הזכירו לנו מדי פעם שאנחנו לא ממש שייכים למקום. למשל, בכיתה שלי הייתי ילד היחיד עם שיער שחור ועיניים חומות, גם העור שלי היה כהה יחסית לתושבים המקומיים. אז לפעמים זה הפריע לאחרים יותר מהיהדות (כאשר “יהודי” זה סתם היה מילת גנאי). אבל היו מקרים בודדים כאשר הרביצו או התנכלו בגלל השוני.

בשנות ה-70 חלק מהמשפחה של אבא עלו לארץ ואפילו לא הייתה להם אפשרות להיפגש עד שנת 1988. עד אז למי שהיו קרובים בחו”ל לא נתנו לצאת מרוסיה גם כתיירים. ב 1988 אבא שלי ביקר בישראל וחזר עם החלטה, לעלות ארצה. אבל לי היו תוכניות אחרות, ללמוד באוניברסיטה של לנינגרד, החלטנו לנסוע כתיירים ביחד לישראל. המפגש עם קרובי משפחה שלא היכרתי קודם היה מאוד מרגש. כמובן שביקרנו באתרי התיירות, אבל גם גרנו אצל קרובי משפחה – פרדס חנה-קרקור ומקומות אחרים. לא ממש התרשמתי והחלטתי לא לעולות לישראל. כמעט שנה דיברנו והתוכחנו לגבי העליה. בסופו של דבר, הנוסחה “משפחה צריכה להיות ביחד” והגדרה של “בית יהודי הוא ישראל” ניצחה וככה החלטנו לענות כולם ביחד ב 1991 חודשים בודדים לפני התפרקות של ברית המועצות.

המקום הראשון שגרנו בו היתה פרדס חנה, אבל אחרי כמה חודשים עברתי לחיפה (ללמוד בטכניון) ומאז לא גרתי יותר עם ההורים. זה קרה שהיית בן 17.

ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה. אחרי תפקידים בכירים ברוסיה של מהנדס ראשי במפעל אבא הלך לעבוד במוסך בישראל. מצב בריאות של אימא הדרדר (כולל מחלת הסרטן). הייתי צריך לממן את עצמי, שטפתי כלים במסעדה בלילות, חלקתי דואר ועבדתי כשליח של בורגראנץ’ בסופי שבוע. אחרי שרכשתי קצת עברית התקבלתי לעבוד במעבדה לתקשורת. ובמקביל נתתי שיעורים פרטיים לסטודנטים למכינה בטכניון.

בילדות הייתי חנון, אבל די שובב. הוספתי הרבה שיערות לבנות להורים שלי בגלל הניסויים הכימיים ופרוטכנים שלי. לא ממש הייתי חלק מחבורה כלשהי, אבל היו לי קשרי ידידות בכיתה כולל בגלל שלא היה לי אכפת לתת להעתיק גם שיערי בית וגם מבחנים.

בשכונה, יותר נכון בבניין, כמו שאמרתי הרגשנו כמשפחה אחת גדולה. אהבתי לקרוא מאוד ולטייל ביער. הרי הבניין שלי עמד בקצה הכפר, ממש ליד היער האמיתי למשך הרבה קילומטרים ללא שום ישוב בדרך.

את אימא שלך הכרתי שבהייתי כבר כבן 30 אחרי הנישואים הקודמים שלא הסתדרו. המפגש הראשון שלנו היה על שפת הכנרת ביום הולדת של חברים משותפים.

לא חגגתי בר מצווה לא כטקס דתי ולא כמשהו מיוחד, למרות שידעתי שזה לא יום הולדת רגיל. אבל זה לא עניין אותי יותר מספרי היסטוריה והיסטוריה של דתות. כחלק מחינוך רוסי כיבדנו את ההורים (יחסית למשהו רואים עכשיו אצל ילדינו). חינכו אותנו שצריך להשקיע בלימודים יותר מילדים אחרים כי היה ידוע חצי רשמי שיש הגבלה לאחוז היהודים המתקבלים לאוניברסיטאות. זאת אומרת בשביל להתקבל היה צריך לקבל ציון גבוה יותר יחסית לאחרים. בין החגים היחידים שהכרנו היה פסח. לפעמים אבא היה מביא מצה אמיתית. החגים שחגגנו היו חגים סובטיים: ראשון במאי (יום העובדים), שמיני במרץ (יום האישה), 23 בפברואר (יום הלוחם), שביעי בנובמבר (יום המהפכה) וראש השנה האזרחית ב 31 בדצמבר. באיזור שלנו באותה תקופה כמעט ולא היו בתי כנסת ואפילו כנסיות פעילות.

אולגה בופקינה

אולגה בופקינה, כינוי בפני בני משפחה לולה, נולדה בברית המצאות ברפובליקה

קזקסתן (היום מדינה עצמאית) היא למדה במכון בידוגי נובגוד למורה למתמטיקה ופיזיקה, אתחילה ללמוד במכון הנדסת בניה בלנינגרד שם הקירה את בעלה לעתיד מרדכי אימנילוב שלמד באותו מכון. אחרי שנתיים של לימודים נולד בן ראשון (איגור) ואולגה אפסיקה לימודים. לאולגה יש 2 החיות לידיה 1946 נטליה 1952 ואח סירגי1954 משלח היד של אולגה הוא מתמטיקה ופיזיקה. מילדה עד גיל 5 המשפחה של אולגה גרה בארלקס בבית על סף ים ארלקס  אחרי שסטלין מת קיבלו אישור לעבור לחלק אירפאי של ברית המאצות באתכלה ליד נודגרת כפר בשם ללצקובאה  שם אולגה אלכה לכיתה א” ב1956 8 במרץ אברו לנובגרת אולגה למדה בבית ספר קללי נבגורת (בית”ס מספר 8) שנתיים אחרונות בבית ספר למדו ועבדו במפעל מולכי- למחצה גם בקיץ עבדו באותו מפעל וקיבלו מסקורת . גם כן היו לה חוגים- ציור קלאסי, רחקודי קלאסים (כיתה ט-י) בעיר ארלק שבאה אולגה גרה גרו אז 99 להומים בנהם גם ארבה יהודים שאברו לשם בזמן המלחמה